שבוע 9: Nesecito fffftt fffftt fffftt

השבוע עבר ממש מהר. כך לפחות אמרו הילדים הגיבורים שלנו, שסוגרים היום שבוע שלם בבית הספר. כל יום קמים ב- 6:00 בבוקר ולומדים מ-7:00 עד 15:15. הימים ארוכים להם והם עדיין לא ממש לומדים. גם כי הם כמעט לא מבינים את השפה וגם בגלל שכל הזמן מתבטלים להם שיעורים. טקס, טורניר כדורגל, תערוכה, בוחן שהם פתורים ממנו או סתם מורה שעסוק בדברים אחרים ומשחרר אותם מהשיעור. אתמול עשינו עם מיכאל שיעורי בית בפעם הראשונה. הוא חזר הביתה ואמר שיש לו שיעורים למחר והוא לא יודע מה בדיוק. לאחר תחקור מעמיק הבנו שהוא צריך לאסוף חומר לקראת הכנת פוסטר בכיתה עם שני חברים בנושא המגפה השחורה בימי הביניים. הם קיבלו דף באנגלית עם ההנחיות. הוא תרגם את החלק שלו במשימה במחשב וכתב במחברת את התרגום האניגמטי: מצא טקסט קריאה על המגפה וכתוב על זיהוי נושא ואירגונים פוליטיים. את דף ההנחיות באנגלית השאיר בכיתה ועם זה היינו צריכים לעבוד... אז גילינו לא מעט אנקדוטות על המגפה השחורה. למשל שהמילה בידוד באנגלית מגיעה מהמילה 40 בספרדית (בלטינית), כי היה נהוג להיכנס לבידוד של 40 יום, שנהגו לשתות שתן ולמרוח צואה על הגוף כדי להתגונן מהמחלה וכמובן שהאירופאים האשימו את היהודים בהפצת המחלה. הוא ישב שעות על טקסטים שמצאנו באינטרנט, ניסח מהם משפטים בעברית ותרגם אותם יחד עם יואלה לאנגלית. אחרי מחקר מעמיק על המחלה, בבוקר הוא קם חולה ונשאר בבית.. עם מתי גילינו שבמתמטיקה הם לומדים חומר של כיתה ט. אז פתחתי בני גורן באינטרנט (הסיסמא שלי עדיין עובדת) והתחלתי ללמד אותו. בינתיים כבר יומיים יושב שעה כל יום לפתור תרגילים, מה שלא עשה בארץ חוץ מיום לפני מבחן.. עופרי הגיע גם הוא בהתרגשות עם שיעורי בית - דף עבודה על הספרה 6. מפתיע איך הוא כל יום הולך בהתלהבות לגן, למרות שהוא לא מבין כלום. שלושתם כל כך מחויבים למטרה של השתלבות במקום החדש, בלי להתלונן או לכעוס עלינו שהבאנו אותם לכאן. זה  בלתי נתפס, מרגש ובעיקר הקלה גדולה.

ביום רביעי היה טקס לציון 80 שנה לבית הספר. ההורים מוזמנים. טקס מרגש, מצחיק והזוי. במה עם 40 תלמידי מקהלה ו-30 נגני תזמורת, קהל של 200 תלמידים וכ-200 הורים קולומביאנים, נוצרים ברובם שאין להם קשר ליהדות או לישראל, ושולחים את הילדים שלהם לבית ספר שנקרא תאודורו-הרצל, שלומדים בו עברית, שהמגרשים קרואים על שם ערים בישראל וששלטים עם חגי ישראל פזורים בחצר. התחלנו במינגלינג עם המאפיה היהודית של בית הספר - פגשנו את סוכן הביטוח ששידכו לנו, את בן הזוג של המתווכת שיואלה מתכתבת איתה עוד מישראל (והבן שלה בגן של עופרי), את ראש הקהילה היהודית שאמור לדאוג לנו ל-15% הנחה בשכר לימוד לבית הספר, את החזן, את הפרופסור למשפטים מהעברית שהיגר עם אישתו הקולומביאנית למדיין. ואז מתחיל הטקס. כמה נאומים בספרדית, התזמורת מתחילה לנגן ואיתה המקהלה שרה בעברית: התקווה, הבאנו שלום עליכם, מתנות קטנות והכל בעיבודים יפים ומושקעים. אחרי חודשיים של זרות, כשהשפה היא אחד החסמים הגדולים לתקשורת ותחושת שייכות, פתאום משום מקום זה הגיע והציף אותנו. ניסיתי להתנגד ולהיאחז בציניות אבל לא הצלחתי, הוצאתי את המצלמה וצילמתי עם עיניים דומעות.

בתוך המאמץ המשפחתי לייצר שגרת חיים, אנחנו מנסים כבר שבועות לנפח את שלל כדורי הסל שיש לנו במזוודות. הרבה כדורים ואין משאבה. כבר כמה פעמים נכנסנו לחנויות לחפש משאבה, יואלה תמיד זו שפונה למוכרים, אין לי מושג מה היא שואלת. לפני כמה ימים מצאתי את עצמי לבד בחנות מסתכל סביב בחיפוש אחר משאבה.

hola senor, puedo ayuderle?

aaaammmm - nesecito un.....ffftt ffftt ffftt por bicicleta......

הכי עילג שיכול להיות....המוכרת לא נפלה מצחוק על הרצפה כמו שאנחנו עשינו בבית בערב כשסיפרתי לכולם שביקשתי פפפטט פפפפטט פפפטט לנפח אופנים (כי גם כדור לא ידעתי איך אומרים), רק הפנתה אותי לחנות אופניים ליד, שהיתה סגורה. למחרת מתי חזר מביה"ס עם כדור מנופח. אבא אומרים: 

infladora

הבירוקרטיות נמשכות. אתמול חתמנו על חוזה לבית, היום פותחים חשבון בנק. אבל בעיקר מחכים להתחיל להכיר את העיר המטורפת הזאת, ולא רק דרך הקניונים, הסופרים והבאולינג. היום עושים צעד ראשון - יואלה ואני יוצאים להופעה בפארק הירקון, ערב זוגי ראשון מאז שהגענו. 

נתראה בשבוע הבא