שבוע 7: מחכים לגודו

שבוע שני שלנו בקולומביה והכל מתנהל בעצלתיים. נלחמים באומץ בבירוקרטיה בעזרת פיתוח שרירי הסבלנות. תהליך הקבלה לבית הספר תקוע והילדים תקועים בבית. הוצאנו תעודת תושבות, שאיתה נוכל לפתוח חשבון בנק שאיתו נוכל לשכור בית. בינתיים מצאנו בית ומתחילים לאסוף טפסים לחברת הביטוח של חברת הניהול של הבית. אישור בעלות על נכס, מכתב מהמעסיק, דפי בנק, רשתות חברתיות, מישהו מתנדב לכתוב לנו מכתב המלצה ? לקח לנו שבוע למצוא מעבדה לבדוק את סוג הדם שלנו בדקירת אצבע ולא בדיקת דם, אבל הגענו לסניף הלא נכון אז בסוף המצאנו סוגי דם לילדים (למה לעזאזל זה מעניין אותם?).

אנחנו עדיין לא יודעים איפה בטוח להסתובב אז כרגע מקומות הבילוי העיקריים שלנו הם קניונים וסופרים - היינו כבר ב 5-6 כאלה, כולל פעמיים בבאולינג. בשבת אזרנו אומץ להיפרד מהקניון, ויצאנו לטיול בעיר. אני הלכתי לשיעור טאי צ'י בגינה ציבורית במרכז מדיין ויואלה הלכה עם הילדים לגנים הבוטניים. לאחר מכן יצאנו למסע לעבר נקודת תצפית על העיר - חצי שעה נסיעה באוטו לחניון בקניון, משם 20 דקות הליכה רגלית על כבישים ראשיים, בין הומלסים וניחוחות קקי אנושי עד המטרו, נסיעה של חצי שעה במטרו עד צפון העיר - האיזור העני והשבור של העיר, שם לא מעזים לצאת מתחנת המטרו ועולים ישר לגונדולה (רכבל) שעולה מתחתית העמק עד לקצה ההר מעל הסחלה. כל הדרך, במרחק של כ-10 מטרים מגגות הבתים בפבלות הצפופות. מתי שאל: מה יותר מפחיד ? שהגונדולה תיפול למטה או פשוט להיות למטה ? הגענו למעלה ומשם צריך לקחת גונדולה נוספת לנקודת התצפית. רק שזו כבר גונדולה תיירותית. הלוך חזור 270 אלף פזו (250 ש"ח) ויש לנו רק 240 אלף... הצ'ט ידע לתת את כל ההסברים איך להגיע, אבל להגיד שלא מקבלים כרטיס אשראי הוא לא טרח... חוזרים בבושת פנים - גונדולה, מטרו, הליכה לקניון. יאללה בילוי בקניון זה גם בסדר.

ביום שלישי יואלה טסה לפגישות בקוסטה ריקה. מאז המוטיבציה לצאת מהבית ירדה. לכולנו הרבה יותר נוח בבית, חוץ מעופרי שהוא כמו אריה בכלוב (מזל שהגיע הסופ"ש ומותר לו טלויזיה). לכל אחד יש תפקיד - עופרי ואני מכינים אוכל, מיכאל ואני עושים כלים, מתי ואני עושים כביסה. אין מייבש ובחוץ קר ורטוב, אז הייבוש הוא בסגנון חורף ירושלמי של פעם. תולים על החבל, כשהכביסה הבאה מוכנה מעבירים מהחבל לשולחנות בחוץ מתחת לפרגולה, התחנה הבאה בתוך הבית על הכיסאות ועל המעקה של המדרגות,, משם לרדיאטורים ולבסוף קיפול על הספה. כל היום, בין בישולים, שיעורי ספרדית, צפייה במשחקי כדורסל או משחקי קופסא, מעבירים כביסה ממקום למקום. החלטתי שאני אנצח אותה, 5 מכונות כבר מאחורי (כולל 3 נגלות של סדיני פיפי). בינתיים הסל עדיין לא התרוקן..

חילופי תפקידים

בישראל מעולם לא עשיתי כביסה, אבל אנחנו במהלך חילופי תפקידים רב מימדי. זה התחיל באבנים הגדולות: לפני 12 שנה בערך הכנסנו את מתי לגן בכפר הירוק והעברנו את מרכז חיינו לרמת השרון בעקבות העבודה שלי. מאז החיים שלנו מתנהלים סביב העבודה שלי - חינוך, מגורים, חברים, כל  מסלול החיים נגזר ממקום העבודה שבחרתי. החשיבות, שייחסתי לבית הספר ולדרך החיים שבחרתי, הסיפוק והמשמעות שקיבלתי מהם, חילחלו לחיים היום יומיים שלנו כזוג וכמשפחה.

אחרי 12 שנים שיואלה אחראית על כל קליטה לגן/לבית הספר כי אני עסוק בשעות האלה, שאני נעלם כמה פעמים בשנה לשבוע טיול שנתי/השתלמות צוות/השתלמות קיץ ויואלה לבד עם הילדים, שכל הלו"ז המשפחתי מנוהל סביב קולגיום/ישיבות מועצה/ אסיפה/ועדת כספים/ישיבות צוות, הגיע ההיפוך. הגענו לקולומביה בעקבות העבודה של יואלה, אני אחראי על היום יום, על הקליטה לגן של עופרי, ומתנהל סביב הפגישות והטיסות של יואלה.

אחרי שנים שהכדורסל של יואלה היה העוגן השבועי שלה, ומצב הרוח שלה נגזר מכמה פעמים בשבוע היא עושה ספורט, כשאני לעומתה לא מייחס לספורט שום חשיבות ודוגל בהזנחה, הגיע ההיפוך. ליואלה אין זמן לספורט ומצב הרוח שלי נגזר מהריצה/שכיבות שמיכה/טאי צ'י שהספקתי לעשות השבוע.

אחרי שנים שיואלה אחראית על הפנאי שלנו, מתכננת טיולים וגוררת אותי בחוסר חשק למסיבות, הגיע ההיפוך: אני אחראי על הפנאי, גורר אותה למידברן, למסיבות, לאודיופיל, מחפש שעות איפה אפשר לרקוד בקוסטה ריקה ומתבאס כשהיא ממסמסת את זה.

אחרי ששנים יואלה אחראית על התקשורת עם העולם ואני מנותק קשר עם טיעונים אידיאולוגיים קשוחים שווטס-אפ זה לא תקשורת, אני עונה בכל הקבוצות, דואג לשיחת הוידאו השבועית עם הגרייצרים, כותב בלוג, ואפילו מדבר עם סבתא אילנה פעמיים בשבוע. ויואלה מנותקת קשר, אין לה רוחב פס. 

ההיפוך הושלם בשבועיים האחרונים כששמתי לב לחוסר הקשב של יואלה. עסוקה במחשבות שלה, קופצת ממשימה למשימה, מידי פעם פולטת חצאי משפטים על משהו ששכחה לעשות או לעדכן וממשיכה הלאה. אפילו מצאתי אותה מתייאשת מחיפושים אחר דברים שנמצאים לה מול העיניים. אני חד כמו שלא הייתי מעולם. סוף סוף מבין כמה בלתי נסבל הייתי כל השנים וגם מבין כמה זה מעייף שהפס מלא כל כך כל הזמן. לא משנה כמה כלים וכביסה אני עושה, הראש ממש פנוי וזה ממש נעים, אם כי מתחיל להיות קצת משעמם...

מזמן לא היה צ'ק ליסט:

סוכר - אכלתי דובי גומי אחד, ומידי פעם גונב לק גלידה מהילדים

ריצה - אחת בלבד מאז שהגענו לקולומביה, הקור מבאס ואין איפה לרוץ. אבל יש תקווה - הבית הבא על אגם עם מסלול ריצה מושלם

עישון - בכלל לא בכיוון

נתראה בשבוע הבא