שבוע 26-28: נפרדים מקולומביה

הלוטוס הלבן

רן דאון של שלושה שבועות

מחשבות קדימה

הלוטוס הלבן

אתמול בשמונה בבוקר הגענו לנמל של קרטחנה. המולה של מוכרי חולצות מונדיאל, נעלי ים ונרתיקי טלפון אטומים למים. עמדנו בתור של הסירה שלנו וישר זיהיתי את הקורבן העתידי. נשאר לאפיין את יתר האורחים על הסירה ולהתחיל לסמן רשימת חשודים. זוג הורים עם תינוק חמוד, ארבעה גברים בדרך למסיבת רווקים, וברגע האחרון עולים לסירה זוג - ספק אבא ובת, ספק בני זוג עם הפרש גילאים מוגזם. חזות קולומביאנית, אבל כשהוא מתיישב שומעים את הצרפתית ומיד מסמנים חשוד מספר אחד. שעתיים שייט ומגיעים לחלקת גן עדן

אחרי שלושה שבועות של פרידות, טיולים אחרונים ואחרונים בהחלט, ניסיונות למזער נזקים ולסגור פינות, ובעיקר סערה פנימית שעולה ויורדת - עלבון, כעס, תסכול, אבל, השלמה, הכרת תודה, רצון להספיק, מיאוס מפוזיציית התייר הנהנתן, דאגות וציפיות לעתיד, משפחתיות נעימה ומשפחתיות חונקת

תחושת חוסר שקט ומן רטט דואלי, שהגיעו לשיאם בקרטחנה המיוזעת, התזזיתית ומלאת החיות. מצד אחד נמאס לי, אני חסר סבלנות ורוצה כבר הביתה ומצד שני כל כך מתבאס שעוד רגע זה נגמר. איך זה ששתי החוויות הללו לא מתקזזות לשלווה. מינוס ומינוס זה לפעמים מינוס גדול יותר

יורדים למזח הקטן, מים שקופים בצבע הנכון. נער הסירה זורק אלי את התיקים. הרביעייה של מסיבת הרווקים יורדת לחוף ולא טורחת לאסוף את התיקים שלהם - הסבלים כבר יביאו. צועדים על החול הלבן. בקצה השביל מקבלים כוס קוקטייל פירות. המארחת מובילה אותנו לקבלה ונותנת לחבורה האקלקטית תדריך שלא היה מבייש מ"כית בנים בצבא, בזמן שכולם מרוחים על כיסאות עץ הלומים מהחום. הרביעייה באנרגיית יאללה בלגן מוחאים כפיים בסוף כל משפט, והקורבן הצפוי שואל שאלה מעצבנת על שירות חדרים. לוקח זמן, אבל כעבור שעתיים אנחנו כבר במים עם קוקטייל ביד, הפעם אלכוהולי, האנרגיות והתזזיתיות של קרטחנה נשטפות עם הגלים, שלווה ורוגע מגיעים במקומן. שלווה מהסוג של סיני - כשהחום הכבד מאט את התנועה ואת המחשבות. את האוכל מזמינים בבר והולכים להתפחלץ מול המים. במקום שטיח בדואי, מיטת ים בצל צמחיית מנגורבים, במקום נייר עיתון עם חומר ספק ירוק, ספק צהוב ומלא זרעים, קוקטיילים שנשמעים לראשונה במקום הנכון: פיניה קולדה, מוחיטו, טקילה סנרייז ומרגריטה. אנחנו בפאקינג קריביים! איך זה קרה, ככה בלי לשים לב? המשקה האהוב עלי בזמן האחרון הוא בכלל מוצ'ילדה: בירה עם לימון, קרח ומלח

יושבים במים כמו היפופוטמים ומתבוננים מהמרחק באורחי האי. הקורבן, בחור בן עשרים + עם מניירות מעצבנות, רובץ במים עם המשפחה - אח, אחות ואמא. מתחילים לבנות להם פרופיל. איפה האבא ? מת. זו חופשה משפחתית ראשונה מאז המוות. ממה הוא מת ? משברון לב, הוא גילה שהבת היא לא שלו. את הבן הגדול עם המניירות הוא אף פעם לא קיבל כפי שהוא, הבן השני היה תמיד הגאווה שלו, אבל הוא עצור רגשית ואף פעם לא הראה לו אהבה. אבל הבת, היא המיסה את ליבו והייתה הכל בשבילו

היא כרגע אוספת חול לבן מקרקעית המים ומעסה את הקרקפת של הקורבן עם החול, תמונה ביזארית לחלוטין, אבל בהמשך ניסינו בעצמנו וזה מאוד נעים - חול מינרלי נעים למגע. תוך כדי אנחנו שומעים שהם בעצמם מדברים על הלוטוס הלבן

האבא גילה על הבת כשזרק בכעס ספר אקראי מהספרייה על הבן הגדול ומהספר נפל מכתב מהמשרת האיטלקי שלהם לאהובתו - אישתו. אותו נער איטלקי שברח מסיציליה באוניה עד לקולומביה, והאדון הקולומביאני שהיה גדול ממנו רק במספר שנים, אימץ למשפחתו וגידל אותו כמו בן. הבן האהוב ביותר. נכון שהוא בגד באישתו עם אינספור נשים, אבל הבגידה מצד הבן המועדף, התחושה שאיבד גם את ביתו האהובה וגם את אישתו הנאמנה שברו אותו

עוברים לפרופיל של הזוג שמצטלם  בעשרות פוזות על המזח, אז לאישה הדו קוטבית שמאמינה שהילדה ששוחה לידה במים היא הבת המאומצת שלה, פליטה מאוקראינה, ולבסוף למשפחה האמיתית של הילדה שיושבת על החוף
בערב יושבים על הדשא וצופים במשחק של קולומביה נגד גאנה, מתי מתלונן שלא משנה כמה הוא מתקלח הוא נשאר דביק

בבוקר יואלה ואני יוצאים לטיול באי. הריזורט מגודר מכל צדדיו וכשטיילנו בתוכו זה הרגיש קצת כמו ללכת במעגלים בחצר של בית כלא. בקצה של הריזורט יש שער קטן ונעול שממנו יוצאים לסיור באי הקטנטן. פונים ימינה ומגיעים אחרי פחות מדקה לכפר קטן, יש אנשים שאשכרה חיים על האי הזה. כפר מלוכלך ועני. שני ילדים מציעים לעשות לנו סיור באי, אנחנו מסרבים בנימוס ומטיילים בעצמנו, בין הררי זבל, פחונים ומתלי כביסה עם חולצות של שיקגו בולס. ובכל זאת גם בקצה העולם הזה שני בחורים מקומיים יחפים ועם בגדים מרופטים, יושבים על ענף עם רגליים במים וכל אחד מסתכל לתוך הטלפון שלו. מגיעים לערימות ענקיות של "זבל ים" קונכיות יפיפיות יחד עם רשת דייגים, בקבוקי פלסטיק ומצופים ישנים. חוזרים על עקבותינו ומגיעים חזרה לשער. הפעם ממשיכים ישר לכיוון החוף הציבורי. אחרי כמה דקות הליכה בין עצי קוקוס, איגואנות ובזים, מגיעים לחוף הומה אדם, מלא מסעדות, מוסיקה, ברים, דוכנים והמון מקומיים שהגיעו כנראה לביקור של כמה שעות בצד הרסטיק של האי. קונים שרשרת, צמיד ומיץ גויאבה וחוזרים למכלאה שלנו

סוף סוף, אחרי שלושה שבועות בא לי לכתוב שוב. מיכאל שאל אותי למה לא כתבתי כשקרה כל כך הרבה בשלושת השבועות האחרונים. עניתי שלא היה לי חשק או משהו מעניין לכתוב, וככל שעבר הזמן ההתרחשויות נאספו לרשימת מכולת

אז לפני שלושה שבועות הסתיים בית הספר. השבוע האחרון הוקדש למלא מבחנים ועבודות של מתי ומיכאל. ביום האחרון ללימודים למתי היו שני מבחנים. הם לא מקבלים תעודות ביום האחרון, אלא מסיימים את המבחנים והמורים כותבים ציונים הישר לתעודה וירטואלית בשבוע לאחר מכן. לא הסתכלנו על התעודות. אני מקווה שבבית הספר הבא שלהם לא יבקשו אותם

מיכאל הכין עבודה על מסופוטמיה ואני תרגלתי כיתה ה, לקראת שנה הבאה... ציירנו יחד מפה, הוספנו טקסטים שלמדנו מהצ'ט וגזרנו  זיגורט - פופ-אפ (אני גזרתי ומיכאל הסתכל עלי). היה ממש כיף

מיכאל ניצח כמעט לבד בגמר אליפות בית הספר היסודי בכדורסל ולכן הכיתה שלו החליטה להעניק לו את הגביע לקחת איתו הביתה. הוא הלך למסיבת סיום היסודי, מסיבת דיסקו עם די-ג'י ואורות צבעוניים. מהתמונות והסרטונים גילינו שגם בקולומביה הבנות רוקדות והבנים עומדים בצד במבוכה ומחכים שייגמר

יומיים לאחר סיום בית הספר מיכאל חגג יום הולדת ולקחנו אותו לאי-ג'אמפ פתח תקווה עם שני חברים מבית הספר. אחד מהם, קולומביאני לא יהודי שמדבר עברית לא רע בכלל. ילד סקרן וחמוד, עם תפיסה טובה לשפות שמרגיש יותר נוח בסביבת מבוגרים מאשר ילדים. יום יבוא והוא יבקר את מיכאל בישראל

עופרי הכין עוגיות לגן (יואלה הכינה והוא הסתכל), והגענו איתו ביום האחרון לפעילות נגרות ופרידה - יואלה, ג'ודי ואני הכנו איתם מחזיקי מפתחות מעץ. ניסרו, שייפו וקישטו. היה ממש מקסים והיה ממש כיף ומרגש לעבוד עם ילדים שוב. הוא חילק לכל ילד וילדה עוגייה והם בירכו אותו ואותנו. סיום נוגע ללב לפרק הזה עבורו

סיום בית ספר שלי היה סיום השחמט. נפרדתי מהסדנה בעצב רב

שבוע לאחר מכן יצאנו לטיול פרידה עם ג'ודי באגם גאוטפה. באחד הימים נסענו לאיזה נחל ובדרך ראינו מלא חיילים עם נשקים ארוכים מאבטחים עבודות בכביש. המצאנו סיפור על כך שבטח מצאו זהב ליד הכביש והם חופרים באיזור ופוחדים משודדים. כשהגענו לנחל הרדאר של יואלה התחיל לפעול והיא אמרה בביטחון: באמת מחפשים פה זהב! מאז שהגענו לקולומביה היא נהייתה הרבה יותר נחרצת ובטוחה בכל מני הנפצות שהיא זורקת, והגבתי בביטול, עד שראינו את האנשים לידינו רוכנים לתוך המים עם מגש אלומיניום, אוספים חול ומחפשים בו זהב. מסתבר שהנחל רווי בפתיתי זהב קטנטנים, וזה תחביב מקומי לטבול במים הקפואים ולאסוף זהב

אחרי שג'ודי טסה, ארגנו טיול פרידה מרטירו - העיירה שלנו. עם הזוהרים ועם רועי - ישראלי נוסף מבית הספר שגר בעיירה. הוא לקח אותנו למסלול מים יפיפה בטבע פראי מטר מהבית - איפה התחבאת בחצי שנה האחרונה ?? מפגש אחרון עם שלל סוגי פרפרים בכל הגדלים וכל הצבעים

ואז טסנו לקרטחנה לטיול אחרון בהחלט, שלפני הטיול האחרון בהחלט לקוסטה ריקה - חאקו היר ווי קום

יואלה הפריעה לי בכתיבה. צריך ללכת לראות משחק של צרפת. בדרך נקלעתי לסדנת הכנת סביצ'ה קריבי. היה טעים, אבל עם כל הצניעות, הסביצ'ה שלי יותר טעים... משם הלכנו לשייט לילה בין האיים הקטנטנים פה באזור ונכנסו למים לשחיית לילה עם פלנגטון - זה מבוב ספוג. כשעוברים לידם הם מפעילים מנגנון הגנה של אור פלורסנטי. לא הבנתי את כל הפרטים, אבל בשורה התחתונה שוחים במים וכל תנועה יוצרת שלולית מנצנצת של אור. אחת החוויות המופלאות שהיו לנו פה - מקטן ועד גדול צפנו במים בחושך והפצנו אור לכל עבר. מה נותר עוד לבקש

נותר עוד לבקש לחזור לארץ ולהפיץ אור. עוד כמה שעות מתחילה בארץ השתלמות המורים השנתית של מחנכי וולדורף, ואני לא שם. בשנה שעברה הייתי שם בהשתלמות מחנכי כיתה א', אבל אז החיים קרו. כמה ימים לאחר מכן יואלה טסה לעשרה ימים לקוסטה ריקה, לבדוק אפשרות שנראתה הזויה. היא שלחה תמונות בלתי נתפסות משקיעה באוקיינוס השקט. מחר אני לא אהיה בהשתלמות, אבל הראש שלי כבר שם. יש לי כבר כיתה חדשה שמחכה לי בארץ. באורים כמו באורים, הכל מעורבב וחלק מההורים בכיתה (והילדים שלהם) הם מקוראי הבלוג המתמידים והנלהבים ביותר

נותר גם לאחל לעצמי להשאיר מספיק מקום לעצמי, ולא להתמסר רק לעבודה כמו שהיה עד לפני שעזבתי. למידברן הבא כבר נרשמתי

נותר לאחל ליואלה שתתמודד בגבורה עם השלב המעצבן של חיפוש עבודה, בידיעה שהיא לא חוזרת אותו בן אדם שיצא למסע הזה לפני שנה

רוצה לסיים בשיר שמלווה אותי בחודש האחרון - אנא אנא אנא בתרגום מופלא של שלומי שבן וביצוע מופלא של שי צברי :

אז תן לי לנסות שנית, אמרתי
תן לי לנסות שנית
תן לי רוח נדיבה הפעם
תן לי ארשת הגיונית
כן, אנא אנא אנא אנא אנא אהובה נא חזרי אלי
מיימי לא עזבתיך, הוא אמר
לא עזבתיך מעולם
זה אתה אשר בנית מקדשים
אתה כיסית את פני
כן, אנא אנא אנא אנא אנא אהובה נא חזרי אלי
ומי יתן ורוח זה השיר
ינשוב בחופש הטהור
והוא יהיה לך שיריון
מול האויב ומול הקור 

עוד 4 ימים טסים לקוסטה ריקה לשבועיים אחרונים

נתראה