שבוע 25: מתחילים להתארגן

סימנו וי על עמק הקפה - אחת האטרקציות הידועות של קולומביה. עשינו סיור בחוות קפה ולמדנו על תהליך הייצור. מסתבר שהקפה שאנחנו רגילים לשתות הוא נחות וחסר טעם, קפה איכותי מרגיש הרבה יותר דליל, פחות מר ובטעמים פירותיים... אני עדיין מעדיף מר וחזק. הלכנו לפארק שעשועים הגדול בקולומביה, התגברתי על פחד הגבהים ועליתי עם הילדים לרכבת הרים - צרחתי כמו ילד כל הסיבוב ואז הכריחו אותי לעלות לסיבוב שני. מה לא עושים בשביל הילדים... קינחנו במעיינות חמים באמצע הטבע, ליד מפל מרהיב וחזרנו הביתה. חזרנו מטיול ההתאוששות, וקשה להגיד שהתאוששנו... ברגע אחד התהפכו היוצרות - מתי ומיכאל מסתובבים מחויכים ואנחנו בפנים נפולות. מיכאל הפתיע אותי בחוש ציניות מפותח, צחק עלי ואמר לי השבוע: אני מבין שקשה לך, אבל תפסיק להתמכר לבאסה, אתה צריך לראות בזה הזדמנות... צודק, צריך לנצל את הזמן הנותר, אבל נראה היה השבוע שהעולם מנסה להגיד לי משהו

 בהתחלה זה היה האוטו - כל החצי שנה האחרונה חששנו להתקע עם האוטו באיזה חור, אבל האוטו תמיד עשה את העבודה. בטיול השבוע הוא פרק כל עול, תחילה התחיל לעשות רעש של קפיצות שהלך והתחזק. התעלמנו באלגנטיות והגברנו את המוסיקה... אחר כך האוטו לא הניע, התנענו עם כבלים והמשכנו הלאה, לבסוף פנצ'ר - 6 שעות מהבית, באמצע היער, על שביל עפר מקרטע חצי שעה מהישוב הקרוב. בכל אחד מהמקרים המקומי הראשון שביקשנו ממנו עזרה בספרדית מגומגמת, התגייס בלי להסס וחילץ אותנו מהצרה

אחר כך הסדנא - הבנתי שאני צריך להזדרז עם השחמט, אם אני רוצה לסיים לפני שעוזבים. כתבתי לבעלים של הסדנא שאני רוצה להגיע כל יום השבוע כי אני עוזב בקרוב. היא לא ענתה לי כמה שעות ואז צרפה אותי לקבוצת ווטסאפ חדשה עם כל 150 התלמידים של הסדנא. שם היא כתבה שאבא שלה, שהקים את הסדנא ועבד בה ב- 30 שנים האחרונות נפטר. פגשתי אותו לפני חודש בערך, הוא היה אחרי שבץ וכנראה רצה להרגיש את הסדנא בפעם האחרונה - עבר בין התלמידים, העיר הערות בשפה שבורה, תיקן כמה מכונות והלך. דיברתי קצת עם הבן שלו, שפגשתי ביום הראשון שהגעתי לסדנא, אז הוא הגיע במיוחד כשהאבא חטף את השבץ ועכשיו הגיע שוב להלוויה. הוא גר היום עם אשתו בהוואי. סיפר לי קצת על החיים שם, באמצע האוקיינוס השקט

לבסוף הריצה - אחרי שלאחרונה הורדתי את כמות הריצות בגלל הכאבים בגיד אכילס של רגל ימין. החלטתי שאני מתעלם מהכאבים ויוצא לרוץ לפרוק אנרגיה. יצאתי עם טוטו ואחרי פחות מקילומטר הכלב המעצבן של השכנים נתן לי ביס בשוק רגל ימין. לא איזה שיפשוף מקרי - ביס ביס! כלב קטן ומעצבן. מסתבר שזה לא נכון. כלב נובח כן נושך. כל כך הופתעתי שלא הספקתי לתת לו בעיטה... חזרתי הביתה מדמם, מובס וכואב

מעבר לעוגמת הנפש, העלבון והבאסה על העזיבה המוקדמת, חבל לי שהילדים עוזבים רגע לפני שהם נפרדים מפוזיצית הקורבן, רגע לפני שהם יוצאים עם חווית הצלחה. זה ממש מורגש אצל שלושתם שהם ממש קרובים לרגע המהפך. מיכאל אפילו מוכן להודות בזה - היחיד שאומר בפה מלא שהוא יתגעגע לחברים ולמחנך שלו. השבוע הוא זכה עם הכיתה שלו באליפות היסודי בכדורסל. הוא היה השחקן המוביל וקלע במשחק הגמר יותר נקודות מאשר כל הקבוצה הנגדית. הכיתה החליטה להעניק למיכאל את הגביע שייקח איתו הביתה לישראל. מתי מסכים להודות שהוא מצטער שלא הספיק ללמוד ספרדית, ושהוא ממש קרוב לזה, כבר מבין הרבה מהשיחות. כבר קרה פעמיים שהוא הסביר לי בדיעבד מה המוכר אמר, הוא הופתע שאני לא הבנתי והוא כן. הוא גם אמר שהוא שמח שבאנו לפה כי זה גרם לו להעריך את ישראל ואת אורים. אחרי שבארץ רק התלונן על בית הספר וביקש לעזוב, עכשיו הוא מדבר על להישאר לתיכון. עופרי בדיוק הצליח להגות את הריש המתגלגלת של הספרדים שנשמעת קצת כמו למד, והוא מסתובב בבית ומסלסל: רררררררררר. יש לו כבר חבר בגן - קלמנטה. כשהוא שמע שאנחנו עוזבים הוא שלח לעופרי הודעה בווטסאפ שהוא יתגעגע אליו. כשיואלה אספה אותו השבוע הוא קרא באגביות: קלמן, ביי. קלמן בא ונתן לו ממתק. מסתבר שכל סוף יום קלמן חולק איתו את הקינוח מארוחת הצהריים שלו

עוד לא סיכום, אבל בסך הכל היתה חוויה מדהימה, ולמרות האקורד הצורם בסוף, אנחנו ממש שמחים שהלכנו על זה. באופן אישי אני חושב שקיבלתי המון מהתקופה הזו, וקצת חושש שזה ילך לאיבוד כשנחזור לשגרה אינטנסיבית של ישראל - ללכת לישון מוקדם, לאכול בריא, לעשות ספורט ומדיטציה, לא לעשן. כל הדברים שמופיעים בכל רשימת מטרות שכתבתי לעצמי בעשור האחרון, קרו מעצמם כשהיה לי פנאי. עכשיו אצטרך לעבוד קשה לשמר אותם. אבל מעבר לזה, בעיקר מקווה להצליח לשמר חלק מצלילות המחשבה, הקלילות והנחת שהיו לי פה. זה מצחיק איך שביום אחד הגעגועים והערגה לישראל התהפכו לגעגועים לאגם, לסדנא, לדויד המורה ליוגה לטבע האינסופי, ולפרידה מכל מני דברים שתכננתי להגשים פה וכבר לא יקרו

 עכשיו מנסים לחתוך הפסדים: למצוא מישהו שיחליף אותנו בבית ויחסוך לנו קנס של 30 אלף ש"ח, למכור את הפסנתר, לשכנע את הדייר בבית שלנו לוותר על השנה השנייה בחוזה. אנחנו נשארים עוד שלושה שבועות בקולומביה, מנסים להרוויח עוד כמה וויים, ואז טסים לקוסטה ריקה לשבועיים נוספים על חשבון העבודה של יואלה, היא תעשה את עצמה עובדת כמה ימים ונהנה מימים אחרונים של אוקיינוס ופירות טרופיים. טסים חזרה לישראל ב-23/7

נתראה בקרוב