פורסם: 24.07.2026
במשחק - סליחה על השאלה שעשיתי לילדים, השאלה הראשונה הייתה: ציינו את כל המקומות בהם היינו בחצי שנה הזו. תחרות - כל אחד אומר בתורו, עד שמישהו נתקע. הם הצליחו לגרד 15 מקומות. בדרך לסן חוזה, לפני כמה ימים, מתי אמר: בואו נשחק שוב את המשחק הזה. במשך שעה נסיעה הרצנו בהתלהבות סבב אחרי סבב של מקומות. הגענו ליותר מ- 200 מקומות. כנראה זה כן עשה להם משהו
כשהגענו לשדה התעופה אתמול, המכונה המשומנת היטב עבדה ביעילות מקסימלית. הילדים הובילו את המזוודות מהאוטו לתור, כל המזוודות מסודרות בשלשות ליד הצ'ק אין, יש מסמכים לטוטו, האוטו נשלח לדרכו, מרכיבים את הכלוב יחד תוך שתי דקות. עופרי סוגר את האזיקונים. סיימנו הכל עם שעתיים ספייר ושרנו כולנו יחד שיר אוהדים ששרים בסוף ניצחון, בבוז לקבוצה הנגדית: 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, 2, 1 יאללה הביתה. ההתרגשות מהחזרה ניכרת, גם אם יותר קשוח לחלקנו - יואלה חוזרת עם צינון שהתפתח במטוס לסינוסיטיס
אז עכשיו תורי במשחק
למה אני אתגעגע בקולומביה
למנגו, פפאיה ופירות יער באיכות מעולה, במחיר מצחיק ובזמינות אינסופית כל השנה
לפנאי ולשקט להיות עם עצמי - לבשל, להכין חמוצים, לחלום, לנגר, לכתוב
למרחבי הטבע האינסופיים, לריצה מסביב לאגם
לאיזה דברים מוזרים או מעצבנים התרגלתי
שאין מקלחת נורמלית - המים אף פעם לא בטמפרטורה טובה ובדרך כלל המקלחת נגמרת באמצע כי הטיימר האוטומטי של המחמם נגמר
שאין משמעות לקו הלבן בכביש ושנוהגים עם טלפון ביד ועין אחת בכביש (ושכל יום עוברים ליד תאונה ומניחים לרגע את הטלפון בצד)
שיש להם אובססית הגיינה עם שיער - כל הטבחים, מלצרים וברמנים עם רשת שיער, לבריכה חייבים כובע ים (גם למעוטי שיער כמוני)
שזורקים נייר טואלט לפח ולא לאסלה
שבאופן פרדוקסלי במדינת הקפה, הוא די מעפן ברוב המקומות
למה אני מתגעגע בישראל
כמו מתי ומיכאל (ועופרי)...
מה אני רוצה שיהיה אחרת
כתבתי לעצמי רשימה ארוכה... נסתפק בלאמץ חלק מההרגלים הבריאים שסיגלתי בקולומביה, להשקיע וליהנות גם מפנאי וגם מהעבודה
טיפ לרילוקיישן
להכין את הקרקע עוד מהארץ למשא ומתן אינסופי עם הילדים - לא להבטיח הבטחות מראש ולהוציא מהם הבטחות לפני שהם מבינים את המשמעות שלהן
עולים על טיסת הרילוקיישן מפרנקפורט
יאללה, הביתה
