שבוע 21-22: יש לי בשבילך סיפור

טוטו

חרדין

תלונות, קרבה ומשא ומתן

ספירת העומר

חמישה חודשים

טוטו

השבוע חגגו לי יום הולדת 10. שמו לי כתר, עופרי משך לי בזנב, תומר ניגן בפסנתר וכולם שרו: היום יומולדת. איך זכיתי לכזה גן עדן בגילי המופלג. כששמו אותי בכלוב וזרקו אותי לתוך תא מטען מעופף הייתי בטוח שאני מת, ושזו הדרך אל האור. כשסוף סוף יצאתי מהכלוב, לא הבנתי אם הגעתי לגן עדן או לגיהנום. בכל זאת אכלתי כמה חליליות והפכתי כמה פחים בחיי. פעם אפילו אכלתי את הסושי שתומר הכין למתי ומיכאל לבית הספר (התעוררתי באמצע הלילה וצלחת מלאה בסושי פשוט עמדה שם. מה אתם הייתם עושים). עד מהרה הבנתי שהגעתי לגן עדן. כל מה שיכולתי לדמיין התגשם בבת אחת - שמש, ים, טבע. כל המשפחה כל הזמן בבית איתי. שנים שאני מתחנף לתומר, בוא, שב, ארצה - כל מה שהוא רוצה. לא מקשיב לאף אחד אחר. אבל הוא בונקר, אפילו לא חיוך. פתאום הוא לוקח אותי לרוץ, דואג לי, מפגין חיבה. מאז שהגענו לבית החדש בקולומביה הבנתי שזה גן העדן האמיתי. הטבע פה לא דומה לטבע בישראל, הוא מתפרץ בחיות מטורפת. יש פה כל הזמן גננים בכל מקום, אבל בניגוד לישראל שהתפקיד של הגננים הוא לנסות להפיק משהו מהאדמה הקשוחה, פה התפקיד שלהם הוא לרסן את האדמה שלא תשתלט על הכל. יש לי חצר אינסופית, ממש יער משלי. אני לא יודע למה הם לקחו בית עם יער, הם אף פעם לא הולכים לטייל בו... אני חופשי ללכת לאן שאני רוצה, אבל היער שלי כל כך גדול שעוד לא יצא לי ללכת למקומות אחרים. אני רודף אחרי ציפורים וסנאים, ואין פה חתולים מרושעים בכלל. כל יום מוציאים אותי לטיול בשכונה ופעמיים בשבוע תומר לוקח אותי לריצה באגם, לאחרונה גם יואלה מצטרפת לריצה. בהתחלה עוד התאפקתי כי כתוב על השלטים שאסור להיכנס למים. אבל באחד הימים ראיתי עשרות סיקסקים בתוך המים. נזכרתי בשדות של רמת השרון ורצתי בלי לחשוב. מצאתי את עצמי שוחה לבד באגם. בני אדם מטומטמים... כל האגם הזה רק בשבילי. מאז, אני נכנס בלי להסס. גם המצב הבריאותי השתפר מאז שהגענו לפה. בארץ הייתי אחרי ניתוח רצועות ברגל אחת ולפני ניתוח ברגל השנייה. סובל מדלקות אוזניים אינסופיות ומדדה עם טובי כל הדרך אל הפנסיה. פתאום ירדתי במשקל, השומנים הפכו לשרירים ואני רץ כמו גור פוחז. הדלקות באוזניים נעלמו. מידי פעם אני נזכר בטובי, קצת מתגעגע, אבל בני האדם האלה ממש מגזימים. לא מפסיקים להתחרבש בעבר ובעתיד. ההווה פשוט מושלם. מצד שני, אם הם לא היו עסוקים בלתכנן תוכניות אז לא היינו מגיעים לפה... מזל שיש אותם

חרדין

גם בקולומביה יש ימי חופשה הזויים בבית הספר - איסרו חג קטן עליהם. פשוט כותבים ביומן יום חופשה לאומי. בחודש הקרוב יש שלושה כאלה. בלי להצטדק, פשוט מוסיפים יום חופש לסוף שבוע. אז הסופ"ש האחרון היה ארוך והזמנו צימרים עם הזוהרים בחרדין (גינה בספרדית) - כפר קטן כ-4 שעות דרומה. יצאנו לדרך בסוף יום הלימודים של שישי. נסענו בערך 6 שעות, רוב הדרך על 20 קמ"ש - גם פה יש פקקים בדרך לצימר כשמתחיל סוף השבוע. בדרך לצימר מתי התלונן מראש על העתיד לבוא - למה אתם אף פעם לא יכולים לקחת אותנו למקום נורמאלי ? הכוח המתפרץ של הטבע שמפעים את טוטו, מפחיד את מתי ובאמת אי אפשר להימנע ממנו אם אתה לא בקניון. כשהגענו מתי ראה עקרב בכיור במטבח, שכנעתי אותו שהוא מת, הוא שיתף פעולה (העקרב) אבל מיד אחרי שמתי נכנס לחדר בטריקת דלת הוא שלף את הצבתות שלו, עד שיואלה האמיצה הכניסה אותו לכוס וזרקה אותו מהמרפסת. אחרי זה יעל סיפרה לי שבבית הספר הילדים אוספים בחצר עקרבים ועושים תחרויות ריצת עקרבים בהפסקות. השארנו את הילדים בצימר והלכנו ברגל לכפר. טיילנו קצת, וקנינו פיצה טו-גו לילדים. חיכינו לפיצה וישבנו לתכנן את היום הבא. יש איזה ציפור שצריך לראות, אפשר לדוג דגים, אולי סתם לטייל בעיירה. יואלה הציעה שנלך למפל - הליכה קצרה בהרים ואגם קטן וקפוא עם מפל יפה. הילדים בטח יתלוננו על הטיול, אבל כדאי לנצל את המומנטום של היום הראשון

למחרת בבוקר יצאנו לטיול. חצי שעה נסיעה על צלע ההר והגענו לנקודת ההתחלה. נראה שהמסלול קצת ארוך יותר מהתוכנית - 4.5 ק"מ לכל כיוון, עם עליות קשוחות כל הדרך. אבל בניגוד לתחזית המוקדמת, כולם קמו על צד ימין. התחלנו ללכת וכל ששת הילדים רצו קדימה, פטפטו בניהם. עופרי הלך כל הדרך בלי להתלונן. קטפנו קצת פטל בדרך, והגענו לכניסה לאגם. משלמים כניסה לשמורה והולכים כחצי ק"מ במסלול ירידה אתגרי עם מדרגות חדות, חבלים, נחלים ובוץ. עד למעיין עם מפל. היה מושלם. יצאנו חזרה מהשמורה בדרך המאתגרת - הפעם בעלייה. חשבתי שהינה עופרי כבר עייף ועוד רגע במלטדאון - אבל לא, רץ כל הדרך למעלה. כשהגענו למעלה הוצאתי את בלוק הציור. עופרי, מעיין ואני ישבנו וציירנו בזמן שהמבוגרים מתכננים את ההמשך. עד כה היה מושלם, אבל אם נלך כל הדרך חזרה זה יהיה סיוט. כולנו כבר עייפים, הדרך ארוכה ונפסיד את כל מה שהרווחנו מול הילדים בטיול. משא ומתן קצר עם בעל ג'יפ-מונית והצטרפנו לקבוצה מאחורה. מבוגרים על הספסלים, ילדים תלויים בחוץ, מיטלטלים מצד לצד על צלע ההר, הם מאושרים ואנחנו בהיסטריה. סיום מושלם לטיול מושלם.

בערב היה פסטיבל בעיר והסתובבנו לנו בין דוכני האוכל, כשמוסיקה ספרדית מגיע מכל פינה ומהבמה המרכזית במקביל. קשה למצוא חוויות באמת אותנטיות, וגם טובות. משהו בכפר הזה סיפק את הסחורה - תיירותי, אבל למקומיים, שמח ומלא אנשים, אבל לא עמוס מידיי, תחושה בטוחה, אבל לא סטרילית.  הילדים התרוצצו בין הדוכנים, דאגנו קצת כשנעלמו ליותר מידי זמן, אבל דאגה רגילה של הורים, לא מזה שיחטפו על ידי המאפיה בשביל כופר. חוץ מזה גיליתי את המאכל הקולומביאני הראשון שאני ממש אוהב - ארפה דה קאסו: גוש גבינה על הפלאנצ'ה עם רוטב מתוק. מזכיר קצת קנאפה, בלי הקדאיף. מאוחר יותר שלחנו את הילדים לצימר ונשארנו לדאבל דייט בפאב שנקרא שחור ולבן, אבל היה מלא אורות צבעוניים, אחרי כמה בירות וקצת היסוס זוהר קם לרקוד והצטרפנו אליו. קשה לרקוד ליד דרום אמריקאים, התנועה שלהם כל כך יפה וטבעית... אז שרדנו שיר אחד

המשך הטיול עבר בנעימים. פיינטבול וגני שעשועים לילדים, מוזיאון וציפור למבוגרים, מסעדות ואוכל רחוב. כל מה שיש לחרדין להציע. הטיול הוכתר כהצלחה. ואפילו הייתה לי מן תקווה כזו שזו יכולה להיות נקודת מפנה עבור הילדים. דיברתי על זה עם זוהר והוא לא כל כך הבין על מה אני מדבר. אמרתי שאני מאוד מתוסכל מכמה שקשה לילדים. הוא חשב על זה לרגע ואמר שבכל שלוש השנים שלהם פה הילדים התלוננו וזה אף פעם לא ממש עניין אותו. הוא היה עסוק בעבודה ובכיף שלו. חשבתי על זה ועניתי שהעבודה שלי זה הוולביינג המשפחתי - אז אתה המשקית ת"ש ? הוא אמר. כן וכמו כל משקית ת"ש, אני לא כל כך רלוונטי בתפקיד

תלונות, קרבה ומשא ומתן

אז עבר הסופ"ש והילדים חזרו לשבוע קצר במיוחד של שלושה ימים, הייתי בטוח שמצב הרוח המרומם מהסופ"ש יגלוש לשבוע הקצר, אך התלונות מיהרו לחזור. יואלה סיכמה עם הגדולים שכשקשה להם בבית הספר הם יכתבו במחברת - מה קשה ולמה, כדי שננסה להבין קצת יותר. מאז מתי כמעט כל יום חוזר עם מחברת עמוסה (כך הוא טוען, לא הסתכלתי) - שוב כמעט בכיתי בשיעור, לא יודע למה, פשוט היה לי קשה. משום מה בדרך כלל אין לי סבלנות לזה וזה מרגיש לי מזויף. חלוקת התפקידים ביני לבין יואלה ברורה - אני מכיל את עופרי בקלות - מחבק, מצחיק, מעודד ומפרק התנגדויות, והיא עם הגדולים. יושבת עם מתי ומיכאל שעות ומעודדת אותם. השבוע סוף סוף הרגשתי שהייתה לי סבלנות להקשיב למתי, וגם מה שאמרתי היה משמעותי בשבילו. היו לנו כמה שיחות טובות, אבל כל שיחה טובה תמיד נגמרת במשא ומתן על שיפור תנאים... הגענו להסכם פורטנייט חדש ומשודרג - הוא מקבל עוד יום בשבוע תמורת הצטרפות לחוג שחיה פעמיים בשבוע. הלכנו לשני שיעורי ניסיון - כמו כל הניסיונות הקודמים גם הפעם זה היה ממש שכונה - קבוצה של ילדים בגילאי 10 עד 14, בנים ובנות יחד, שפשוט שוחים הלוך חזור. קצת מביך עבור מתי, אבל הוא חזר עם אנרגיה חיובית. חוץ מזה שלמען הפורטנייט הוא מוכן לעשות די הרבה. למזלי, מתי גרוע במשא ומתן, עופרי היה מוציא ממני הרבה יותר תמורת הרבה פחות. אחרי שהיעד נכבש עברתי אל מיכאל, האגוז היותר קשה לפיצוח. הבטחתי השוואת תנאים לאחיו, אבל הוא מהסס. יגיע לאימון בשבוע הבא ויחליט

אתמול שטפתי כלים והתחיל להתנגן השיר נורי של שלומי שבן. מזמן לא היה בא לי לבכות, אבל השיר הזה ממש תפס אותי חזק בבטן:

אל תברח                                          לאן בעצם אתה ממהר כל כך
שב איתי עוד רגע                               יש לי בשבילך סיפור
אבא לא מבטיח סתם                           סיפור כזה עוד לא שמעת מעולם
על היום בו המילים יצאו מדעתן            וכל מה שחשבנו הסתחרר ונעלם איתן

האם שמעת?                                מאז שבאת לעולם הוא קצת פחות בטוח ואמיתי ומשוגע
אתה צודק, זה לא סיפור                  אבל אולי זה משהו שרציתי שתדע
כשאנחנו יחד אין חיוך נדיב מספיק     אין מגע עדין מידי
אני שומר עליך                              ואתה שומר עלי

אל תברח                                          הערב בחלון בהיר ומסובך

הכל הולך ומתרחק                              הכל הולך ובא

הזעם והעדינות,                                  העצב והאהבה

שלך עכשיו                                       ואם עצמתי את עיני כשכאב

ניסיתי להביט בך                                רציתי לבקש סליחה

האם שמעת ?

נזכרתי בעקבות השיר ביום אחד, כשמתי היה בן פחות משלוש ויואלה הייתה בהריון עם מיכאל. מתי היה חולה, עלה לו החום והוא בא להתכרבל איתי במיטה. נשארנו כל היום מחובקים במיטה. חשבתי איך זה יכול להיות שילדים והורים מתרחקים כשהם גדלים. זה נראה לי בלתי נתפס שעוד לא הרבה זמן מתי כבר לא ימצא נחמה בידיים שלי. תחושה מלנכולית מילאה אותי

אלה החיים, לפחות יש לי את זה לעוד קצת עם עופרי

ספירת העומר

סיימתי אתמול 49 ימים, שהם שבעה שבועות, של ספירה מפסח עד שבועות. מלווה בשיעורי קבלה של דב אלבוים. ספירת העומר היא הכנה לקבלת תורה, והיה אפשר לצפות לאיזה קטרזיס משמעותי שלא הגיע, אבל התהליך היה מאוד משמעותי. הדלקתי נר יום יום (הזכיר לי את התרגיל הראשון מששת התרגילים של שטיינר שאף פעם לא צלחתי את היום השלישי), עשיתי אימון בוקר יום יום, מדיטציה. הרגשתי על עצמי את המשמעות של הזמן ואת היכולת ליצור שינוי הדרגתי על ידי התמדה במשהו קטן. גם למדתי לראשונה מה זה קבלה. די דומה לאנתרופוסופיה. החלוקה לשבע חוזרת על עצמה... שבע הספירות: רצון (חסד), רגש (תפארת), חשיבה (גבורה) וניקוי קליפות לעבר החופש של האני, חוקיות הקארמה וחוקי האדם (נצח), הכוח שבהודיה, שירה ותנועה (הוד), משמעות מתוך עשייה למען האחר (יסוד), העולם הפיסי המוזן מתוך הרוח (מלכות). כל שבוע הוקדש לתשומת לב לאחת מהספירות. אז אין תובנה מפוצצת, אבל היה ממש משמעותי. אבל אם לא דבר תורה, לפחות קצת ביכורים לכבוד החג - סיימתי לכתוב ולצייר עם עופרי את סיפורי הגמדים - סיפור שסיפרתי לראשונה למתי לפני עשר שנים, מיחזרתי על מיכאל ועכשיו סוף סוף כתבתי, עם חיבור מפתיע לסיפורים הבאים שלי, על הילולאווי (של מיכאל) וסיפורי הגנבים (של עופרי) שבתהליך כתיבה. מי שיש לו ילדים מתחת לגיל 6 מוזמן לבקש ואשלח עותק. חוץ מזה, סיימתי שלב ראשון בפרויקט שלי בסדנא - סט ראשון של כלי שחמט. אחת העבודות הכי מהנות שלי בעץ אי פעם

חמישה חודשים

עוד חודש עבר, עוד קילומטרים של ריצה, עוד געגועים. מרגיש כבר פרק זמן משמעותי ובעל ערך. הטיסה שלי לארץ בוטלה בגלל טראמפ, מקווה שרק באופן זמני, אבל מנסה לא לקוות יותר מידי כדי לא להתאכזב, גם כך לא הרגשתי בנוח עם זה שרק אני מגיע.

החיבור לפה רחוק מלהיות מובן מאליו - יש כבר קשרים עם אנשים, מסגרות, חוגים, סופר קבוע, גלידה קבועה, המוכרת בבית הקפה כבר יודעת מה ההזמנה שלי, כולנו מדברים או מבינים ספרדית קצת יותר טוב, אבל קולומביה לא כבשה אותנו והכל עדיין מרגיש ארעי ובר שינוי. השבוע החלטנו לא לקנות מדיח, עד שנדע בוודאות אם אנחנו נשארים פה עוד שנה. לכאורה ברור שכן, אבל חוסר הוודאות קיים ותמיד משאיר הכל בסימן שאלה. יואלה טסה ביום ראשון לקוסטה ריקה, חוזרת בשישי ואז בשבת אני טס לשאמן שלי לטקס איוואסקה בסנטה מרתה. כמה ימים לאחר מכן אמא של יואלה נוחתת פה. מלא תוכניות קדימה ותחושה של חופשת קיץ באוויר

נתראה בשבוע הבא