שבוע 20: סיפורים אישיים ונאמנות במבחן

ביום שישי שעבר יואלה עדיין היתה בחו"ל ואני החלטתי לחזור לזירת הפשע - לפיקולו, לניסיון תיקון. היתה לי גם תוכנית אמיצה. במהלך השבוע בחרתי לכל אחד סיפור מספר הסיפורים שקניתי רגע לפני שטסנו. הקפדתי על ההוראות שקיבלנו בקולגיום ובחרתי לכל אחד סיפור אקראי. כל אחד קרא את הסיפור שלו, ועם מתי ומיק גם קצת דיברנו עליו. כשהגיע יום שישי שלחתי ליואלה סיפור והצעתי לה להצטרף אלינו לשיחת וידאו במסעדה. הכנתי את הילדים שכל אחד יצטרך לספר את הסיפור שלו בכמה משפטים. איך שהוא כל אחד קיבל סיפור שמתאים לו ומיכאל אפילו האשים אותי שרימיתי, שאני מכיר את כל 333 הסיפורים ושבחרתי לכל אחד סיפור עם מוסר השכל המתאים לו

אני קיבלתי סיפור על בן של נגר שרצה לפגוש את אלוהים, הוא נשלח ללמוד לקרוא את כתבי הקודש, לאחר מכן נשלח ללמוד לשיר ואז ללמוד לרקוד, וכשגם זה לא עזר הוא נשלח עד חוף ים הכסף, שם הוא ראה זקן חכם שישב על החול וצייר עיגולים עם מקל. הוא נגע לזקן בכתף ושאל: "איך אפשר לפגוש את אלוהים ?". הזקן ענה שממש בקלות: "שב ותצייר עיגול" הנער התיישב וצייר עיגול, אך הקצוות לא התחברו. הוא מחק וצייר שוב, אך קיבל אליפסה. כך הוא המשיך. מצייר ומוחק, מצייר ומוחק, עד שיום אחד הוא הרגיש נגיעה בכתף, הוא שם לב שידיו מקומטות וזקן ארוך צמח לו. הוא מסתובב ורואה את עצמו פונה אליו בבקשה - איך מוצאים את אלוהים

יואלה קיבלה סיפור על שלושה נסיכים שמקבלים משימה למלא את אולם הנשפים של הארמון כל כולו. מי שיצליח למלא את האולם מהריצפה ועד התיקרה לפני רדת החשיכה יזכה במלוכה. שני האחים הגדולים יצאו לדרכם - הראשון חזר עם מאות חבילות חציר, והמשרתים מילאו את האולם, אך לא הצליחו להגיע עד התקרה, השני הביא מאות שקים של נוצות, אך הנוצות התעופפו ברוח ואילו הנסיכה הצעירה הוציאה מהתיק תיבת נגינה, פרחים ונרות ומלאה את האולם כולו במוסיקה, ריח טוב ואור

מתי קיבל סיפור על נער שהלך למורה בודהיסטי ושאל אותו מהו הסוד לאושר. המורה קצת עסוק ושולח אותו להסתובב בגנים היפים של ביתו עם כפית מלאה בשמן. "תחזור עוד שעה מבלי שתיפול אף לא טיפה אחת". הנער חזר כעבור שעה עם הכפית מלאה בשמן. "מה חשבת על הגנים שלי ? שאל המורה. הנער השיב שכלל לא ראה אותם כי התרכז בכפית. המורה שלח אותו לשעה נוספת של סיור בגנים, אבל הפעם עליו לראות ולהתפעל מכל פרח, שיח ועץ בגן. הנער חזר כעבור שעה. סיפר בהתלהבות על יופי הגן, אך טיפות השמן נשפכו מהכפית. המורה סיכם ואמר: הסוד לאושר הוא ללמוד להתבונן בכל הפרחים בגן מבלי להפיל את טיפות השמן

מיכאל קיבל סיפור על נער יתום ומיואש שמאבד תקווה והולך לו על פסי רכבת ישנים. לפתע מגיעה רכבת ובולמת לרגליו, יורד ממנה הנהג ומציע לו, אם הוא כבר מיואש לבוא איתו לגיהנום. הנער נבהל ומבקש לא להגיע לגיהנום לעולם. הנהג עונה לו שהוא יכול להישאר פה, אבל בסוף כולם מגיעים. הנער שאל אם אין איזה לופ הול והנהג נתן לו שעון - כשתבחר, תוכל ללחוץ על השעון ולעצור את הזמן, זו הדרך היחידה לא להגיע לסוף הדרך - אך תבחר בקפידה, כי את הרגע שבו תעצור תחווה לנצח. הנער הודה לו והלך לדרכו. חייו השפרו והלכו מאותו רגע והלאה. פעמים רבות חשב לעצור את הזמן - כשהתעשר, כשהתחתן וכשנולדו לו ילדיו. אך תמיד העדיף להמשיך ולחכות למשהו יותר טוב. לבסוף חייו החלו לדעוך ויום אחד הוא מצא את עצמו, מבוגר וחולה צועד על פסי הרכבת... בסיפור יש טוויסט, רגע לפני שהוא עולה על הרכבת הוא לוחץ על השעון

אבל את הסיפור הקורע ביותר קיבל עופרי. ילד הולך עם המורה שלו ביער, לפתע יש לו פיפי. הוא בא לעשות על עץ אך המורה נוזף בו - איך אתה מעז לעשות את צרכיך על אליי העצים ? טוב, המשיכו בדרכם והילד ניסה שוב את מזלו כשהגיעו לנחל. שוב נזף בו המורה - לעשות את צרכיך על אליי המים ? המשיכו עד שהילד כבר כמעט לא יכל להתאפק ובא לעשות פיפי על הסלעים - על אליי האדמה ? זעק המורה. המשיכו בדרכם עד שהמורה התעייף ונשכב לנוח. לפתע התעורר כשהרגיש שהילד משתין לו על הפנים. מה אתה עושה ? זעק. זה המקום היחיד שאני לא אפגע בשום אל, ענה הילד

עופרי ואני התפוצצנו מצחוק כשקראנו את זה בפעם הראשונה, ובפיקולו כולנו ביחד נקרענו, כשעופרי סיפר בהתלהבות... האירוע עבר בשלום ואפילו היה מוצלח. למחרת יואלה חזרה ומצב הרוח של כולם השתפר - כמו הבדיחה על הפיצה, החזרה של יואלה תמיד עושה ריסטרט להכל

ביום שני היה מופע הסיום של בית הספר. מדובר באירוע גרנדיוזי שקשה לתאר במילים. משתתפים כלל התלמידים מגיל 3 עד גיל 18, עם ריקודים, שירים, תזמורת. חבל על המילים, כנסו לכאן ותראו כמה דקות. אירוע הזוי לחלוטין שמתכוננים אליו חודשים מראש, ובשבוע האחרון באינטנסיביות מטורפת - כל יום חזרה של 6 שעות לכל בית הספר והגן יחד. מתי סידר לעצמו להיות חולה בשבוע הזה, כך שלא היה לו תפקיד במופע... מיכאל חזר כל יום בוכה, כל יום שונא קצת יותר את בית הספר ואומר שלמורים לא אכפת מהילדים אלא רק שיהיה מופע מרשים להורים, ושהוא היה צריך לחכות 6 שעות באולם, כשהתפקיד של הכיתה שלו נמשך 10 דקות. עופרי מתלונן כבר מלא זמן על הריקוד המעצבן שמכריחים אותו לעשות כל יום שישי, וכשגילה שהריקוד הוא למופע הסיום הכריז שהוא לא מוכן להשתתף

אז הגיע יום המופע - מגיעים לאולם התיאטרון במרכז מדג'ין ב-13:00 לחזרה גנראלית. המופע מתחיל ב-18:00 ונגמר ב-20:00. הצעתי למתי שהוא ילווה את עופרי במהלך החזרה והמופע, כך יהיה לו תפקיד ועופרי לא ילך לאיבוד בסיטואציה ההזויה הזו. מתי הסכים, וגם המחנך שלו זרם. עופרי הסכים להיכנס בידיעה שמתי פוגש אותו בפנים והוא איתו בחזרות. הוא גם הודיע חד משמעית שהוא לא מתכוון לעלות למופע, עזב לי את היד ונכנס לבד לאולם. הגננת לא ענתה להודעה ששלחתי לה, וקיבלנו דרך הזוהרים מסר ממנהלת הגן שאין מצב, מתי לא יכול להיות איתו, ואין דבר כזה לא לעלות לבמה.. בילינו את יתר היום בבית קפה ליד התיאטרון, מודאגים איך עופרי מסתדר והאם הוא ישנא אותנו לנצח או רק עד סוף סשן הטיפול הראשון

בין לבין לקחתי מונית למוסך. הנהג שאל אם אני רוצה לבחור מוסיקה. עניתי שלא. הוא התעקש ושאל איזה מוסיקה אני אוהב. עניתי לו שאני אוהב מוסיקה בעברית. הוא פתח יוטיוב במסך של האוטו ונתן לי לבחור. הדבר הראשון שעלה לי לראש משום מה זו יסמין מועלם. התחלתי עם שיר שלה עם טונה ונסענו ברחבי העיר עם חלונות פתוחים ופול ווליום של יסמין. הוא ממש התלהב ממנה, דיברנו על השילוב בין ראפ לבלדה רומנטית. הוא אמר שהוא לא מבין את המילים, אבל הקול שלה ממש מרגש אותו, וגם שהיא ממש יפה. הוא התלהב מזה שקוראים לה יסמין ואמר שזה ממש מתאים

כשהגענו לאולם יואלה הצהירה שהיא הולכת לפרוץ למאחורי הקלעים לקחת את עופרי, אבל יעל  (הזוהרית) כתבה לה שהוא במצב רוח טוב. כשראינו אותו על הבמה נרגענו. הוא לא השתתף בריקוד. כל הילדים עשו את התנועות והוא עמד ועשה עם הידיים צורה של משקפת, או יותר נכון מן טלסקופ של פיראטים - חיפש אותנו בקהל. כשלא מצא, עמד זועף עם ידיים על המותניים. מיכאל הופיע באחד הריקודים, אבל לא הצלחנו לראות אותו, ואפילו מתי עלה בטעות לבמה בשיר טו בשבט, כי חשב שהמופע נגמר

כשפגשנו אותם בסוף המופע הם היו שלושתם ברגשות מעורבים, התרגשות מהולה בעייפות ורעב. בהדרגה האדרנלין דעך והם התמסרו לתסכולים מהיום שעבר עליהם. נסענו שעה חזרה הביתה וניסינו לעודד אותם. למחרת בבוקר הם לא רצו ללכת להצגה השניה של המופע. התלבטנו למי אנחנו צריכים להיות נאמנים - להם או לבית הספר, והחלטנו לפתוח את זה מולם. אמרנו שגם אנחנו לא מרוצים מכל האירוע המוגזם הזה, אבל אם כל מי שלא מרוצה ממשהו בבית הספר ישבור את הכלים אז לא יהיה אפשר לעשות שום דבר יחד. השארנו את ההחלטה בידיים שלהם והם החליטו לא ללכת. פגשנו את המנהלת של בית הספר במסדרון אתמול והיא מיד שאלה אותנו מה חשבנו על המופע. יואלה ענתה בדיפלומטיות שהיה יפה ונראה שכולם עבדו ממש קשה. המנהלת ענתה - נכון, אבל זה היה שווה את זה

ניסינו להבין את ההבדל התרבותי הזה שגורם לכך שלנו זה נראה בלתי סביר בעליל ולהם זה נראה ממש הגיוני. יש את הצד של השופוני - הנראות מאוד חשובה להם, לבית הספר ולהורים. בית הספר הוא בעל משמעות לכל החיים בקולומביה - לומדים באותה מסגרת מגיל 3 עד גיל 18 והשם של בית הספר הולך איתך לכל מקומות העבודה העתידיים שלך

אבל יש לזה עוד צד. הקולומביאנים פחות רגישים לזמן. מה שיכול לתסכל אותנו מאוד, כמו שחיכינו מלא זמן עד שקיבלו אותנו לבית הספר ועד שחתמו איתנו על חוזה, או שהילדים יושבים שעות בבית הספר בחוסר מעש כי אין מורה, או כי אין להם התאמה לימודית בשבילם, להם זה לא ממש מזיז. לא ממהרים לשום מקום. זה הכי בולט בבזבוז האינסופי של כוח אדם בכל מקום. על כל עובד ציבור, יש עוד ארבעה שעובדים בלעמוד לידו, עבודות יזומות גרסת הקיצון. יש עשרות מכווני תנועה בכל מקום עם שלט עצור/עבור שהם מחזיקים ביד. עוזרים לך להיכנס לחניה או עושים תפקיד של רמזור. לפני כמה ימים ראיתי שני עובדים צובעים את קו ההפרדה הלבן (פה צהוב). אחד מחזיק שפכטל והשני דלי צבע, בלי הרבה מיומנות ועם סבלנות אין קץ, מתקדמים 5 דקות למטר פחות או יותר. הכביש לפניהם נמשך עד אינסוף

התיק האישי של עופרי מתחיל להתמלא... ביום חמישי יואלה פגשה את הגננת שהראתה לה תמונה של ילד מהגן עם פצע בפנים ממכה שעופרי נתן לו עם מקל. ישבנו בערב וציירנו יחד ציור לילד בצבעי מים. כתבתי בשמו סליחה והוא כתב את השם שלו - אלים אבל מוכשר... הילד והגננת מאוד התלהבו מהמחווה, עד הפעם הבאה

והטוב לסוף: הפרטים הולכים ונסגרים. אני מגיע לארץ לביקור ב-16/6 לשבועיים. חוזר ב-28/6 ומפה לחודש בקוסטה ריקה

נתראה בשבוע הבא