שבוע 18-19: אין חדש

עברו ארבעה חודשים, צריך לסכם עוד חודש, אבל כבר שבועיים אני מתחמק מלכתוב. בהתחלה שלחתי את יואלה, שהבריקה, אבל שבוע שעבר כבר לא היה לי מה לשלוף מהכובע. לא היו לי אנרגיות לחצוב שוב בסלע. לא כי אני במצב רוח רע או משהו, סתם תחושה שאין מה לחדש. יואלה שוב בקוסטה ריקה, שוב הכנתי סושי/ חומוס/ פיתות, עוד ריצה, עוד תלונות של מתי - כבר לא מרגש, שגרתי. אולי צריך להוריד את המינון לפעם בחודש, או שאולי מיציתי את הפורמט. לא יודע. מיכאל כבר מזמן אמר לי שאני צריך להפסיק: כבר נכנסנו לשגרה, כבר אין לך באמת מה לכתוב

הסטאטוס קוו נשמר פחות או יותר, מי עולה קצת ומי יורד קצת. בהיעדר שינוי בהווה, מתחילים לרקום תוכניות קדימה - אמא של יואלה מגיעה לפה בתחילת יוני, אני מתכנן לבקר בארץ באמצע יוני, מתכננים למתי ביקור אצל אדם בוושינגטון לסוף יוני. יכול להיות שניסע כולנו לקוסטה ריקה ביולי כדי שיואלה תוכל לעבוד איפה שצריכים אותה ואנחנו נחזור לבטן גב וגלישה בים. בסוף יולי ההורים שלי אמורים לבוא לבקר אותנו ובאמצע אוגוסט הילדים חוזרים לבית הספר. בדצמבר רוצים להגיע כולנו לחודש חופשת כריסמס בישראל ובקיץ הבא בר מצווה למיכאל חזרה בישראל

תוכניות כמו חול.. נראה כמה מהן יצאו לפועל. בעבודה של יואלה בכלל רוצים שנעבור לקוסטה ריקה, רילוקיישן מהרילוקיישן ומשום מה אנחנו לא שוללים על הסף. עודף המחשבות שלנו על העתיד לא מועיל לנו ועושה לנו רישפל להכל - אם חוזרים בסוף שנה הבאה, אז מה מחזיק אותנו כאן ? למה להתאמץ להשתלב ? השנה הראשונה אמורה להיות קשה, אבל אז אמורה להגיע בהדרגה הרווחה. חלק מהרווחה זה להרגיש בבית, אבל אנחנו לא רוצים להרגיש יותר מידיי בבית. להיות עם ולהרגיש בלי. בקיצור, תוכניות קדימה רק מכניסות לבלבלות

יואלה - מתחילים הכי חזק ולאט לאט מגבירים

המשברים אצל יואלה בעבודה הולכים ומתגברים. נראה שאף משבר לא באמת נפתר, אלא מוזז הצידה כשמגיע אחד חדש במקומו. השבוע היא טסה שוב לקוסטה ריקה, מה שגורם לכך שאין לה הפרעות חיצוניות והיא יכולה לעבוד, לאכול ולישון. אמרתי לה שהיא צריכה קצת לדאוג לעצמה, כי אין מי שיגיד לה בשבע בערב לעצור כי היא הגזימה. אז היא הולכת מהמלון למשרד כל בוקר 20 דקות. זה הפנאי שלה. אתמול אמרה לראשונה מזה הרבה זמן שהיא מרגישה שהיא עושה עבודה טובה שם ושזה ממש משמעותי שהיא הגיעה לעשות קצת סדר 

תומר - המתחזק

יצאתי למרוץ מדיין, זוהר נרשם ברגע האחרון, הצטרף אלי ורץ בקלילות בלי להתכונן 15 ק"מ. אני לעומת זאת די סבלתי. מתיחה שהפכה לדלקת/פציעה בשריר התאומים של רגל ימין מלווה אותי כבר כמה שבועות. סיימתי את המרוץ עם חיוך, אבל עם רגל נפוחה וכואבת. בכלל כאבים הפכו לחלק בלתי נפרד מהיום יום - גב תפוס, צוואר, כתף שמאל, צולע בגלל הקרסול וכאלה. כך שמאז המרוץ עיקר הספורט היה יוגה, מתיחות ופק"לים

החודש הראשון שלנו היה בסימן טיול, החודש השני בסימן התמקמות, בחודש השלישי הרשתי לעצמי להתמקד בעצמי ויריתי לכל הכיוונים, ניסיתי להגשים כמה שיותר בבת אחת. החודש האחרון היה קצת יותר ממוקד. הרבה תוכניות נזנחו או נדחו בשלב זה (למרות הרצון לראות את מתי עובד בגינה ועושה עיסת נייר...). יותר התכווננות פנימה ופחות דחף להספיק

כשגרנו בישראל הילדים היו צוחקים עלי, מתעצבנים או מובכים ממני שאני אנתרופוסופי מידי (כשאני אומר הילדים אני מתכוון בעיקר למתי, אבל גם מיכאל מתחיל לתת פייט), מאז שהגענו לפה נתתי להם שלל סיבות למבוכה - כשרקדתי במטבח הסתכלו עלי כאילו קצת איבדתי את זה, כשהתחלתי טאי צ'י צחקו עלי שאני רוצה להיות סיני, כשהתחלתי לספור את העומר אמרו שאני חוזר בתשובה וכשהלכתי לטקס איואסקה - שאני רוצה להיות אינדיאני. החיפוש הזה נראה להם מוזר. אז אפשר להגיד שמצאתי... אחרי שנים שאני מרגיש שאני צריך ריתמוס בוקר משלי, ומנסה לייצר לעצמי שגרה שכוללת איזה שהוא סוג של מדיטציה / למידה / אימון ולא מצליח להתמיד יותר מיומיים ברצף, בשבועיים האחרונים נכנסתי לזון. כמה ימים אחרי שחזרתי מהאינדיאנים, קמתי בבוקר וידעתי מה אני צריך לעשות. מאז שבועיים ברצף כל בוקר אני מתעורר, מכין קפה ומתחיל את מסלול הבוקר החדש שלי שמשלב את כל המוזרויות יחד

עשרים דקות קריאה של ידע האדם (לראשונה בחיי סיימתי את כל הספר! בניגוד לפעמים הקודמות שניסיתי, לא נרדמתי אחרי כל פסקה, אלא קראתי בהתלהבות כאילו זה ספר מתח)

עשרים דקות של אימון (שכיבות סמיכה, מתח וכאלה)

עשר דקות טאי צ'י

חמש דקות של תפילה לאדמה לפי הנוסח האינדיאני

וסיום עם הדלקת נר וספירת העומר

בחלק מהימים עופרי התעורר מוקדם והצטרף אלי, ואז שילבנו לתוך המסלול גם סיבוב טאקי

תוך כדי השבועיים האלה קרו כמה דברים: משהו נרגע והפסקתי לרוץ לפעילות הפנסיה הבאה. יום שבו עשיתי מסלול בוקר וניגנתי קצת בפסנתר זה יום מוצלח, גם אם לא פתחתי עוד טאב חדש של פנאי. התחלתי להבין שהריצה מדבר לדבר נועדה גם להגן עלי, כמו הקיוטי שרץ באוויר עד שהוא מסתכל למטה. הבנתי שפנאי זה לא מספיק, עם כל הכיף בלהיות מרוכז בעצמך, אני צריך יותר מזה. הבנתי שאני צריך להשקיע יותר בלעזור לילדים למצוא את עצמם והבנתי שאני צריך למצוא עבודה

בארוחת שישי בשבוע בעבר יצאנו לפיקולו - המסעדה האהובה על הילדים, ויזמתי שיחה משפחתית. התוכנית היתה שכל אחד יספר קצת מה עובר עליו, יפרוק, דבר טוב ודבר רע, קצת פירגון מההורים על המאמץ, להראות להם שרואים אותם ולסיים עם השיר שהקדשתי למתי בבר מצווה: זו דרך ארוכה... כנען היא בלב... זה הגיע אחרי כמה ימים שהרגשתי שאני מצליח להביא להתקדמות אצל מתי ועופרי ורציתי למנף את זה קצת, הייתי קצת תמים... הייתה שיחה סופר קשה. במקום ערב מרים ומעצים יצא ערב מפיל של ניקוז רעלים בלי שום הרגשה של אופטימיות בסופו. להלן הממצאים

עופרי

בחודשיים האחרונים עופרי חוזר כל יום מהגן עם משפטים כמו - שום דבר לא היה כיף בגן, אני לא רוצה ללכת לגן יותר, אני רוצה לחזור לישראל. לפני שבוע וחצי נסענו באוטו, בדרך לגן, והגענו לשיחה על מן תחרות - מי יצליח לחייך יותר במהלך היום, אני או הוא. כשאספתי אותו בסוף היום הוא היה כולו מלא חיוכים, אמר שהיה יום כיף בגן וכל היום הוא רק חייך. אני עפתי על עצמי. הוא אמר שהוא חושב שמגיע לו לקבל את המדליה שלי מהמרוץ כי הוא ניצח. בערב מתי סיפר שפגש את עופרי במהלך היום והוא היה עצבני, ברח לאיזה גבעה, סירב לדבר ואפילו נשך את עומרי (הבן של זוהר). הרגשתי מרומה... דיברתי עם עופרי, אבל החלטתי להמשיך עם הניסוי, בכל זאת, פעם ראשונה שהוא חוזר מהגן לא עצבני. למחרת הכרזנו על תחרות רשמית על המדליה ושוב הוא חזר בעננים - חייכתי 13 פעמים, אמר. בערב תכננתי טקס חלוקת מדליה בפיקולו. אבל מתי שוב הרס את התוכניות... לא רוצה להלשין, אבל עופרי נתן היום לילד בוקס בבטן, השכיב אותו על הדשא, התיישב עליו והרביץ לו....כשעופרי שמע את מתי מספר את זה הוא נאטם לתוך עצמו ואחרי כמה דקות נרדם בידיים של יואלה. למחרת, אחרי שיצאנו מהשוק, עופרי קיבל עונש במקום מדליה, קבענו פגישה עם הגננת וכל יום אני בודק איתו אם הוא רב עם מישהו... אין לי מושג אם הוא מסבן אותי כי הגננת לא משתפת אותי בכלום. עבר שבוע מאז, הוא מתלונן פחות וקצת יותר רגוע. אני משתדל לשחק איתו ולהיות איתו כמה שיותר במהלך היום, עם סבלנות ובלי טלפון ביד. מקווה שיש התקדמות. אה, והתחלתי נוהג חדש, רואים כל יום בדרך לגן ובדרך חזרה סרטון, השם ישמור, בספרדית. סיפור ילדים מוכר. חוזרים על אותו סרטון כמה פעמים וכל פעם לומדים עוד כמה מילים. ראינו כבר סינדרלה, שלגיה, גברת אולה והחתול במגפיים

מיכאל

מאז הטור של יואלה לפני שבועיים מיכאל לא מפסיק לחפור על זה שאני היחיד שטוב לו כאן, ואני מחזיר לו בזה שאני היחיד שמנסה. בפיקולו פרגנתי לו על זה שהוא גם מנסה. התחיל להתאמן שלוש פעמים בשבוע, התחיל לצייר, עובד קשה כדי להצליח בלימודים, קם כל בוקר ראשון משעון מעורר ששם לעצמו. אבל הוא דווקא הגיע טעון לשיחה. לא מבין למה אנחנו פה. למה זה טוב סתם לסבול. קשה לו בבית ספר שהוא לא מבין כלום, השעות ארוכות ואז בבית הוא עוד עושה מלא שיעורי בית. באמת קשה לו. במחברת יש לו חצאי משפטים, או יותר נכון רצף אותיות חסר פשר שהוא מספיק להעתיק בלי להבין לפני שהמורה מוחקת את הלוח. הוא באמת יושב שעות על שיעורי הבית, הרבה בגלל החשש שלו לאכזב / לא להצליח. הוא קיבל טקסט בספרדית הביתה. המורה אמרה שכל אחד יקריא את הטקסט שקיבל מול הכיתה למחרת. הוא קרא אותו עשרות פעמים ושינן בעל פה כדי לא לעשות פדיחות. כשחזר הביתה למחרת אמר שכולם הקריאו חוץ ממנו. למה ? הוא לא ממש הבין ואף אחד לא אמר לו מתי טורו. אנחנו כל הזמן מנסים לשכנע אותו לדבר בכיתה - אם הוא צריך משהו להגיד למורה. לבסוף, יום למחרת הייתה הזדמנות נוספת והוא הקריא

 חוץ מזה, ממש קשה לראות איך הוא מגיע הביתה כל יום, וישר למסך - כל הפעילויות שיש לו הן סביב המסך: שחמט, ספר, שיעורי בית, אימון, פרק בסדרה או משחק של אבדיה. בהכל הוא מתכנס לתוך עצמו מול המסך. השבוע ניסינו עוד קבוצת כדורסל מקומית שהיתה עוד פחות מוצלחת מהקודמת. טניס הוא סרב, יכול להיות שננסה שחיה, יש בריכה ציבורית באזור

מתי

אחרי שמיכאל ועופרי הורידו, כבר לא היה לנו כוח לשמוע גם את מתי ורק רצינו לשלם וללכת, אבל הוא ביקש לדבר ופרק בעצמו. הוא מסתדר, לא קשה לו עם השפה ויש לו חברים, אבל הוא הגיע עם המון ציפיות והכל מעפן. בית ספר מעפן, לא מוצא עניין בכלום, אין לו חיים מחוץ לבית ספר, איבד לחלוטין את העצמאות שהייתה לו בארץ. סיימנו את סבב ניקוז הרעלים וחזרנו הביתה מובסים. למחר מתי עשה שביתה איטלקית כשהחלטנו ללכת לטיול בנחל. טען שכואבת לו  הרגל. הכרחנו אותו לבוא והוא צלע בצורה מוגזמת. כך שלא יכולנו להתקדם יותר מכמה מטרים. כשעצרנו, הוא נשכב על השמיכה ונרדם. כולנו נכנסנו למים ונהנינו והוא התמסכן לו... מזכיר לי אותי בגילו. למחרת נדבק באיזה וירוס בטן וכל השבוע נשאר בבית. לצליעה המוגזמת היה לי אפס סבלנות, אבל לוירוס בטן כבר לא היתה לי ברירה. יואלה בחו"ל והוא תקוע איתי. לקחתי אותו לטיולים ושיחות, ניסיתי לנחם ולעודד. שאלתי אותו אם הוא לא ירגיש קצת פספוס אם נחזור לארץ עכשיו. הוא אמר שכן, אבל בעיקר הקלה. הוא אמר שהוא לא רואה משהו משתנה פה, וחוץ מללמוד ספרדית הוא לא חושב שיש פה משהו שיועיל לו. ניסיתי לעזור לו לדמיין איך זה ירגיש עוד שנה מהיום, כשהוא ירגיש קצת יותר בעניינים. תדמיין שאתה טס עם חברים לסוף שבוע לקרטחנה לגלוש, אמרתי ונבהלתי מהדוגמה. גם מזה שעוד רגע נצטרך לשחרר וגם מהמחשבה שאם הוא באמת יגיע למקום הזה, אולי הוא כבר לא ירצה לחזור. לרגע ראיתי ניצוץ בעיניים שלו, אבל זה עדיין מרגיש לו כל כך רחוק ולא משכנע

בבוקר, כשאני מבקש את עזרת האדמה, אני מאחל לעופרי שיאמין שמי שמסביבו רוצה בטובתו - שהעולם טוב, למיכאל שיאמין ויסמוך על עצמו ולא יפחד להיכשל, ולמתי שימצא משהו שמסקרן ומלהיב אותו  

זיו הציע שאני אפרסם את הפלייליסט של הבלוג, אז הינה שלושה פלייליסטים שמלווים אותנו:

הבלוג

הפלייליסט המדהים של זיו

ריצה