שבוע 17: בים בם בם תירס חם/ טור אורחת

חמישה קלחי תירס שמספרים את הלך נפשם של בני המשפחה. כל אחד והדרך שלו, העומס הנפשי וגם סתם כמה הוא אוהב תירס. ארוחת הערב הפכה להיות מקור נחמה גדול עבורנו. הזמן המשפחתי הזה, שתמיד כל כך ייחלתי לו פתאום קם לחיים. כדורסל, פגישות, חברים, אימונים, עצלות… כל ענייני הלו"ז האלה שמעסיקים את חייהם של אנשים מלאים, שמפריעים לקיומה של ארוחת ערב משפחתית לפי הספר, פתאום בבת אחת נמחקים. רה-סטרט שרוקן את כולנו לנקודת התחלה, ופתאום חמישה אנשים, כל ערב, יושבים יחד בשולחן לארוחה. אף אחד לא בטלפון (חוץ מחטאים רגעיים שלי), אף אחד לא אוכל בחצי עמידה או מסתכל על האוכל ותוהה לעצמו אם זה לא מה שאכל גם אתמול, ושלשום. סירים מהבילים, טעמים נוסטלגיים ורגע של נחת ביום המאוד לא נינוח שכל אחד מאיתנו עבר, בדרכו שלו

תומר מנצח ביד רמה על האירוע, מתכנן ארוחות לבטן וללב ומצליח להביא אותנו כל ערב לסגור את היום ביחד. אתמול דיברנו על הדברים שמתגעגעים אליהם בבית - חברים, משפחה, פיתות מהמכולת של מתי, סבתא פתאום פותחת את הדלת, לנסוע באוטובוס, שנ"צ של שישי. עוד ועוד חוויות שעושות בית, שכל כך מתגעגעים אליהם 

בשעה 5:44 בבוקר מופרת השלווה היחסית ששורה עלינו מהערב הקודם. לוקחת כמה דקות להתאפס ומעירה את מיכאל ומתי. מתי רוטן, כועס, ומבטיח שזו הפעם האחרונה שהוא קם לביה״ס הנורא הזה והוא תכף חוזר לישראל לבד. מיכאל בהשלמה, מסתכל בבוז אל אחיו הבכיין- ״מה אתה חושב, שרק אתה סובל?״. 6:30, אני כבר נוהגת איתם לביה״ס ומתי ממשיך בהתפרקות היומית.  אני מנסה את מיטב הפיצ'רים שכבר נופפתי אי אלו פעמים: נו פיין נו גיין, מתי - אנחנו מטפסים על הר, מתי - הבית מחכה, הכל בסדר, כוסומו מתי - לכולנו קשה, סבבה ? הוא עונה: חוץ מלאבא

ההממממ…. אבחנה מעניינת. אבא באמת באיזו פריחה לא מובנת. מתגעגע והכל אבל הכי חיוני שנראה זה שנים. אולי אי פעם. מתאמן, ישן טוב, מנגן, לומד. זה שנרדם על הספה אצל חשי? אין אותו. אני לעומת זאת גם נמנית עם הצד הסובל. אבודה בתוך אינסוף שעות של עבודה, כאוס, חוסר שליטה והרבה ביקורת עצמית. לא מספיק טובה, לא עושה ספורט, לא מתפתחת

זה מתחיל לפנות בוקר כשאני מזנקת מהמיטה כי באנגליה כבר אמצע היום. (יש לזה צד חיובי - לא היה לי בוקר אחד שהתקשיתי לפתוח את העיניים עם תחושת הייאוש והעייפות של החיים…)  מי כתב מה, מה קרה באיזה פרויקט, איזו עובדה כבר הספיקה להתהפך 180 מעלות מאז שהייתי מחוברת פעם אחרונה? זו רוח המפקד. כל הזמן דריכות וכל הזמן שינויים. טסים בכביש המהיר ומדי יום מבצעים פנייה חדה מדי לאיזשהו כיוון

אין לי עדיין סיפוק מעשייה, רק מאבק אחד ארוך לבנות משהו שיצליח, ובדרך לנסות לגשר בין האנגלים המתנשאים והמוצלחים עם השפה השוצפת שלהם לבינוניות התכלסית הישראלית שלי, ולצוות ה"פורה וידה" וה"טרנקילו" המקומי

נאו-קולוניאליזם במלוא תפארתו. שיחה מצחיקה שהיתה לי הבוקר עם הבוס שלי שהסביר לי שבמקור התכנון של הפרויקט עם בעלי המקצוע המקומיים היה שהם יהיו שותפים בפרויקט ולא נותני שירות כדי להימנע מהקולוניאליזם הזה שמגדיר להם איך ומה לעשות אבל בעצם… הם לא מספיק טובים, לא מספקים תוצאות ולכן חיזלשנו את המודל ההוא וחזרנו לנותני השירות… ניסיתי להסביר לו שזה זה הניאוקולוניאליזם, ושהם נכשלו בניסיון לא להיות כאלה כי בעצם כל מקומי שהם עובדים מולו הוא אף פעם לא מספיק טוב. זה כל כך עמוק אצלו שהוא לא הצליח להבין

אבל מה אכפת לי? רק הייתי רוצה להרגיש שאני טובה במה שאני עושה ושאני עושה טוב. אין לי כזה. תומר מנסה לעודד אותי מדי פעם ואומר שאני פשוט לא מוכנה לראות את הערך שלי אבל במקביל יש לו דעה מנוגדת לשלי בכל דבר שאני מתייעצת איתו לגביו. מאוד קשה לי לבנות ככה אמון ביכולות של עצמי . זו תמצית טיפוס ההר שלי

תומר הצליח לגרור אותי ליוגה בשבוע שעבר. סטודיו פצפון לאיינגר שמצאנו ברשת, שנינו וגברת מאוד מרשימה בת 91. כמו בכל מיני מפגשים פה, שנראה שמישהו מלמעלה מארגן לנו, פגשנו את דויד, המורה הקולומביאני ליוגה שלומד קבלה ושר לנו שירי שבת בעברית, שהבנות שלו לומדות בגן אנתרופוסופי. טיפוס תרפויטי כזה שרק בא לך שימשיך לגעת ולדייק את המנח וירעיף עליך עוד אבחונים מלאי חשיבות. תומר מיד קיבל קוקטייל לויטיליגו ולשיפור הכתף הכואבת

בינתיים במאזן המשפחתי, תומר מחזיק באנרגיה הגופנית של כולנו יחד בעוד אנחנו לרוב  מסמורטטים. מיכאל התחיל לעשות אימונים מול גל (המאמן מימי הקורונה), מתי כואב לו בכל איבר ואני לא מוצאת גישה לרצון שלי

ואז עופרי, אחחח עופרי 

אמא אני יודע איך אומרים למה עשית את זה

איך ?

קה פה סו?

כן…. בערך. מה קרה ?

לא משנה, אני לא רוצה לדבר איתך על זה…

הגננת אמרה לנו בעדינות שעופרי מבטא את עצמו הרבה עם הגוף ושהם עובדים איתו על זה. יענו הוא הבולי של הגן? לא הייתי מאמינה…. השה הקטן הזה ששלף לפני כמה ימים את המשפט - ״אמא החיים מעצבנים אותי״? לא יכול להיות….. אתמול הוא סיפר על הילדה המתרגמת שהצטרפה לגן. ילדה בגילו שדוברת עברית וספרדית! איזה אושר צרוף. כל כך התרגשתי לשמוע על קיומה ומייד הצעתי שנעשה פליידייט משותף. ההצעה נענתה מייד ב- היא ממש מעצבנת. לא יכולה שלא לתהות כמה מהעצבים האלה התווספו עליו עם המעבר שלנו וכמה כבר היו שם. אין ספק שהוריד שלו במצח הפך בולט יותר

לפני כמה ימים הגיע הפסנתר של תומר. שווה הערך לטוטו עבורי. זה העוגן בשביל תומר שאפשר לו לקרוא לזה בית. פרויקט בן שלושה חודשים סוף סוף הושלם. אלפי שעות של חיפושים ושיטוטים ברשת, התכתבויות עם קולומביאנים עלומים סוף סוף הסתיימו. הפסנתר הזה, שבכלל שי המליץ לתומר לא לקנות עשה את דרכו במשאית מבוגוטה במשך יום שלם. כשהגיע לכאן המשאית לא עברה בשער הכניסה ותומר יחד עם שני מובילים סחבו אותו מהשער, דרך שביל הגישה, ירידה של שתי מדרגות, עד לפתח הבית ומשם עלייה של שתי מדרגות למשכן הקבע שלו. פדל שבור, צליל לא משהו אבל הרבה שמחה בלב. אפילו הילדים חוזרים אליו כמו מגנט

את סוף חגיגות הפסח עשינו אצל הזוהרים. מימונה, מופלטות והכל. איזה כיף שיש לנו אותם, משהו כל כך מוכר ונעים. רגע של בית מחוץ לבית. הם כבר באווירת קיפול לארץ ואני כל הזמן חושבת מה יהיה עם הילדים ואיתנו בלי הגשר הזה לתוך בית הספר כשהם יעזבו. נצטרך באמת להסתדר

סוף טוב לסיום? אין משהו מקרב כמו התלישות הזו. כולנו מצטופפים אחד עם השני, עושים מלא שיעורי בית ביחד, מקפלים כביסה, משחקים קלפים, כואבים ואוהבים אחד בתוך השני

תומר אמר שאני צריכה לבחור שיר, אז הינה, מתוך הפסקול של השבוע שלנו 

סופ״ש דביק לקהל הקוראים של תומר, מקווה שעמדתי בציפיות חחח