שבוע 16: סנטה מרתה

טסנו לסנטה מרתה - עיר חוף קריבית בצפון קולומביה. תחילה רצינו לטוס לקרטחנה, האחות הגדולה, אבל חשבנו שעדיף מקום קטן ואינטימי יותר - רק חצי מיליון תושבים יש בסנטה מרתה, העיר הראשונה שהוקמה בקולומביה על ידי הספרדים. החלטנו להתמקם הרחק מההמולה ונסענו שעה מזרחה למלון קטן באיזור שמורת טיירונה - איזור של ג'ונגלים, חופים ושבטים אינדיאנים. איך שנחתנו הרגשנו אחרת. הסביבה פתאום הרגישה מוכרת, נחתנו 25 שנה אחורה לטיול הגדול שלנו - אחרי חודש בקוסטה ריקה שהרגישה כמו קולוניה אמריקאית, וחודשיים במדג'ין העשירה והמערבית יחסית, סנטה מרתה הרגישה לראשונה דרום אמריקה כמו שאנחנו זוכרים אותה - פשוטה ומובנת יותר, כבר במונית הרגשתי שאני והנהג מנהלים שיחה שוטפת בלי בעיה. שאלתי אותו על זה והוא רמז שבמדג'ין הם יותר אליטיסטים וזה בא לידי ביטוי בשפה היותר מתוחכמת ויותר מסורבלת, בעוד הצפונים מדברים קצר ולעניין, בלי תוספות מיותרות, וגם בלי לדבר מהר מידי ולבלוע הברות, מה שהפך את החיים שלי לקלים יותר. אחרי כמה דקות שיחה על הנכדות שלו, הוא התקשר בשיחת וידאו והציג אותנו לכל המשפחה, הילדה היתה עסוקה במשחק בטלפון, אבל מתוך כבוד לסבא ניהלה איתנו שיחת נימוסין... לא שכרנו רכב ולראשונה השתמשנו בתחבורה ציבורית - מוניות, אוטובוסים עם כרטיסן שעומד עם חצי גוף מחוץ לאוטובוס ואופנועים. נזכרנו בחוויה של להגיע למקום עם הרבה פחות שליטה בסיטואציה - נכנסים לשמורה בלי לדעת מה בדיוק עושים, עולים על מונית שירות שאמורה להביא אותנו לתחילת המסלול - לא יודעים מתי המונית תצא לדרך, כמה זמן נסיעה ומה אורך המסלול. המסעדות הרבה יותר פשוטות, התפריט לא הוחלף מאז הביקור הקודם ביבשת, וגם קצב העבודה דומה - צריך להגיע שעתיים לפני שרעבים. שיא הנוסטלגיה היה כשהזמנו ארוחת צהריים בהוספידחה קטנה, אחרי שסיימנו טרק ביער, כעבור כמה דקות יואלה אמרה - קלפים ? הוצאנו  קלפים ושיחקנו עם הילדים עד שהגיע האוכל

מה שהיה נוסטלגי עבורנו היה אתגר לא פשוט עבור הילדים. מיכאל הגיע עדיין חולה למסלול, סבל, כעס והתלונן בלי הפסקה. גם כשהגענו לחוף הים הוא סירב בתוקף להיכנס למים וליהנות כדי לא לאפשר לנו להשתחרר מרגשות האשם שהוצאנו אותו מהבית באותו היום... אבל האתגר האמיתי של כולנו התחיל רק למחרת

בדרכנו לסנטה מרתה יואלה קיבלה הודעה בענייני עבודה ממישהו שפגשה חודש קודם בבוגוטה. היא ענתה לו שהיא בדרך לחופשה ושאלה אם יש לו המלצות לסנטה מרתה. הוא שלח לה טלפון של חבר ילדות שלו, חואן, שגר שם והמליץ בחום שנפגוש אותו. בחור קולומביאני עם שורשים אינדיאנים, שנשוי לגרמניה, מדבר אנגלית, ספרדית וקצת מהשפה של השבט האינדיאני המקומי. לפני 15 שנה הוא קנה שטח אדמה באמצע הג'ונגל וחי עם משפחתו בסמיכות לשבט האינדיאני - לומד את שפתם ומנהגיהם. התכתבנו איתו בהודעות קוליות בווטסאפ - הוא אמר שיוכל לפגוש אותנו בג'ונגל ולהפגיש אותנו עם ראש השבט, לשיחה ולטקס בו יברך אותנו בברכה שתשמור עלינו. המליץ לנו לישון בג'ונגל בבקתה קטנה ליד השמורה האינדיאנית ולפגוש אותו בבוקר למחרת למפגש המדובר. הוא היה באמצע טרק ביער ואמר שיגיע ערב לפני המפגש למקדש שהוא בנה ליד הבקתה, לערוך טקס איואסקה שיימשך כל הלילה - אנחנו יכולים להצטרף אם אנחנו רוצים

מתי הטיל וטו לגבי כל כניסה לג'ונגלים, אבל איכשהו כשראה תמונות של הבקתה היפיפה באמצע היער, השתכנע שזה לא תואם את ההגדרה ושהוא יהיה מוגן מספיק מפני שלל הצוררים - נחשים, טרנטולות ושאר רשעים ארורים. לקחנו מונית מהמלון שלנו שבעצמו היה בסוף העולם, לסוף העולם של סוף העולם. בשלב כלשהו הרגשתי שהנהג מתחיל להירתע מהמשך הנסיעה לתוך היער והפחד מהלא נודע החל לפעפע בתוכי. כשהגענו לנ.צ באמצע היער הוא הוריד אותנו וברח. פגשנו שם את אדוארדו, שהעמיס אותנו מאחורה על הטנדר הפתוח שלו והסיע אותנו במעלה ההר בדרך הררית קשוחה במיוחד. מתי כבר היה ממש מבוהל. כשהגענו לקצה הדרך אדוארדו העמיס את המזוודה שלנו על גבו והוביל אותנו יחף, במסע פילים של כמה דקות, על שביל עיזים לבקתה שלנו. הגענו לבקתה יפיפה, אבל פתוחה לגמרי לטבע, בלי דלתות וחלונות ועם שירותי קומפוסט - עבור מתי זה היה התגשמות כל הפחדים כולם. הוא הסתגר בחדר היחיד שהיה סגור במידת מה עם רשתות, ואנחנו ישבנו בקומה למטה וחיכינו לחואן. הוא הבטיח להגיע עד השעה 17:00 לפגוש אותנו. ב-18:00 הודיע שהוא קצת מאחר... ב-20:00 היה אמור להתחיל הטקס הלילי במקדש שלו והוא עוד לא הגיע. החלטתי שאני לא הולך, גם ככה פחדתי מזה והרגשתי שאני צריך להכיר ולסמוך על מי שאני יוצא איתו לכזה דבר. ב-20:30 הוא עבר מתחת לבית שלנו עם הקבוצה שלו בדרך לטקס וקרא לי. ירדתי אליו והחלפנו כמה משפטים, קפיצת אומץ ויצאתי איתו לדרך, בחושך, אל הלא נודע. בבוקר נודע לי שמתי, יואלה, מיכאל ועופרי ישנו מחובקים כל הלילה - מבוהלים. מתי דאג לעצמו, יואלה לי, היתה בטוחה שאחזור שבור בבוקר, למרות שחואן הבטיח לה שיחזיר אותי שלם ואפילו שלם יותר... אחרי הליכה של רבע שעה בחושך, הגענו למקדש - בקתה פתוחה עם גג מקש וערסלים תלויים עליה, איזור מדורה, איזור כלי פולחן, שירותים. משום מה כעבור שתי דקות הפחד נעלם לחלוטין והרגשתי בטוח ורגוע לגמרי. לילה שלם של טקס אינדיאני ארוך ואינטנסיבי שכלל יללות ושריקות, נפנופי עלים, שירה, נגינה על גיטרה, מפוחית, תוף ושרשראות צדפים, שתיה של שיקוי קסמים (ובהמשך עוד שתי מנות, אחרי שהמנה הראשונה לא עשתה לי כלום), טקס ניקוי אישי שכלל יריקת הנוזל הקסום והמסריח על כל חלקי גופי, העברת צלוחית קטורת בוערת סביבי והמון נפנופים, שלל מדיטציות ודמיון מודרך, ולבסוף הקאתי את נשמתי. שדים ורוחות לא פגשתי, רק הבזק קצר של מה שהרגיש כמו זרם תת-הכרה בצורה של מסדרון ארוך עם אלפי אובייקטים שמוארים קלות בחשיכה וחולפים על פני במהרה. חואן היה ממש נפלא, מלא רצון טוב, אמיתי ואותנטי, איש שיחה מעניין וגם מצד אחד פדנט בקיום הטקס בדיוק לפי התוכנית ומצד שני בלי יומרנות מוגזמת. ב-8:00 בבוקר צעדתי חזרה לבדי לבקתה, עייף, אבל מרגיש לגמרי בנוח ביער. חשבתי על האומץ שבמהלך הזה. כמה זהיר אני מחשיב את עצמי ובאיזה קלות זרמתי עם הסיטואציה

בצהריים יצאנו לטקס המשפחתי עם הממו (שם התואר של כוהן הדת האינדיאני). כל הדרך דיברנו על האם יעשו לנו מופע, או שזה יהיה מפגש אותנטי. המפגש היה הרבה יותר מוזר ואותנטי ממה שיכולנו להכיל. מתי הגיע מרוט עצבים ומרגיש מרומה, איך שהגענו למקדש הוא ראה בן דוד לא מספיק רחוק של טרנטולה, ישב ורטן כל הטקס. מיכאל ועופרי ממש התרגשו לקראת הטקס. מיכאל שמע את סיפורי הלילה שלי וציפה למשהו דומה, חיכה שירקדו מסביב למדורה וינפנפו בעלים, אבל כלום מזה לא קרה. ישבנו מול הממו, שלא הישיר מבט אלינו ולעס בצורה דוחה עלי קוקה. הוא  דיבר בשפה שלו, הבן שלו תרגם לספרדית, חואן לאנגלית ואנחנו לעברית. ניהלנו במשך שעתיים שיחה כזו. העניין שלו באדמה ממנה באנו הוביל את השיחה למקומות מפתיעים - איך היהודים הגיעו מכל העולם חזרה לארץ מולדת אבותיהם אחרי אלפי שנים. איך חיים בזמן מלחמה (כשיש אזעקה מתחבאים מתחת לאדמה). הם התפלאו לשמוע שלא עזבנו את ישראל בגלל המלחמה וצחקו מזה שמתי יותר מפחד מהיער מאשר מהמלחמה. השיחה הארוכה התישה את עופרי, שלקח ליואלה את הטלפון והתחיל לצלם את בקתה (התמונות היחידות שיש לנו מהאירוע) ולבסוף נרדם לי בידיים. מיכאל היה סופר מתוסכל עד שסוף סוף הגיעו לשלב הטקס, וגם הוא היה רחוק ממה שציפינו. הממו אמר שכדי שכוחות הטבע יברכו אותנו, אנחנו צריכים תחילה לתת לטבע מתנה. מתי סינן מאחורה שהם בטח רוצים כסף עכשיו, אבל הם ביקשו את כוחות הצ'י של הרחם שלנו. ביקשו שנזכר ברגע הלידה שלנו תוך כדי שאנחנו מגלגלים חתיכות כותנה באצבעות ונעביר חלק מכוחות החיים של הלידה שלנו לכותנה כמתנה לטבע. לבסוף הם נתנו לנו צמידים שאמורים לשמור עלינו בשהותנו בקולומביה ונפרדנו מהם לשלום.

הלכנו חזרה לבקתה, משם ירדנו ברגל למקום בו פגשנו את אדוארדו יום קודם, הוא כבר לא היה שם, אבל המזוודות שלנו היו מונחות שם. הגיע בחור על אופנוע והציע לנו הסעה חזרה לכביש - אני עם מזוודה על אופנוע ראשון, מתי ומיכאל על אופנוע שני, יואלה ועופרי על אופנוע שלישי ואופנוע רביעי עם המזוודה הגדולה.

כשהגענו לכביש, כ-100 מטר מאיתנו היה מלון יוקרה (ב-600 ש"ח ללילה) שם בילינו את יתר החופשה בבריכה ובים. נחים ומעבדים את החוויות שעברנו

צ'ק ליסט: הגיע הפסנתר, קיבלנו אוטו ליסינג והגיע המשלוח מאיקאה. הספק נאה

נתראה בשבוע הבא