שבוע 15: טור על חירות או יום מושלם מתחיל בשמש

לא נעים

טרופי כבר אמרנו

ליל הסדר

עוד קצת ריצה

התגעגעתי לכדורים באוויר

סנטה מרתה היר ווי קם

לא נעים

ככל שעובר הזמן, התחושה שאנחנו מקבלים מהארץ הולכת ונהיית יותר ויותר שלילית ומיואשת. מן שקט מבשר רע, כל אחד מכונס לעצמו. זה לא נעים כי אצלי הולך ונהיה יותר ויותר טוב ובא לי לספר על זה... לא נעים גם מיואלה שקצת מבואסת. האינטנסיביות של העבודה לא משאירה לה מקום לשום דבר אחר חוץ מסידורים, כל הזמן מוטרדת ובלי אוויר (התחלפנו - כבר אמרתי). לא נעים גם ממיכאל שכבר שבוע חולה - סינוסיטיס קשוח שבא והולך. ילד קשוח שלא נשבר בקלות, ולוקח על עצמו. כואב לראות אותו ככה סובל. לא נעים ממתי שבסטטוס קוו של באסה, ומתאמץ להיות קול. דווקא עופרי בסבבה עכשיו, מאז שיצא לחופש - נהנה מהחופש ונהנה להתלונן בדרכו החמודה והמעצבנת 

 אז סך הכל שבוע טוב מבחינתי. אפילו טוב מאוד. סיימתי אותו אתמול שבור פיסית, אבל בהתעלות, אפילו אופוריה 

טרופי כבר אמרנו

השבוע התחיל על מי מנוחות, מיכאל היה חולה בשבת, אז נשארנו בבית. בראשון ערכנו ביקור השלמות באיקאה. מתי טען שיש גלגל ענק על הגג. עלינו וגילינו פארק משחקים ענק עם גלגל ענק, רכבות הרים ושלל אטרקציות (מה שהפך להיות כעבור יומיים מתנת האפיקומן לכל הילדים). ביום שני כל אחד הלך לעיסוקיו - יואלה לעבודה, אני לנגרות, הילדים בבית בחופש. מיכאל, שלרגע הרגיש יותר טוב, ומתי חלקו את האחריות על עופרי, שעתיים כל אחד ושעתיים אחרונות דרדסים. בערב התחלתי בהכנות לליל הסדר - תכנון תפריט, גזירה והדבקה של הגדה חדשה: "הגדה של עם ישראל - גרסת הצ'ורוטוס" ("השלוכים" בתרגום חופשי מספרדית - כינוי שהדביקה לנו המזכירה של בית הספר). שישה עמודי אי4 חצויים עם הטקסטים שבאים לי טוב, מהודקים ומקושטים כמיטב המסורת עם צבעי בלוק - מיכאל לימד את עופרי מה זה אבא דוב, אמא דובה ודוב דובוני

ביום שלישי לקחתי איתי את עופרי למדג'ין לקניות לחג וחזרנו אחה"צ, מתכננים את הבישולים ליממה הקרובה. באמצע הדרך שמעתי פיצוץ אדיר וראיתי יירוט מעל הראש. אחרי רגע הבנתי שזה לא יירוט אלא ברק חזק במיוחד שהפך בבת אחת יום שמשי נעים וחם לסופה מטורפת. בהתחלה גשם קל, אז גשם כבד ואז ברד שבהדרגה הרגיש כאילו זורקים אבנים על גג האוטו. רואה רק מטר קדימה ונוסע ב-20 קמ"ש. תהיתי אם הסערה היא גם אצלנו בשכונה. ככל שהתקרבתי המצב החמיר. כשהגעתי לחניה מחוץ לבית, לא היה אפשר לצאת מהאוטו, הגשם והברד ירדו בדלאים מהשמיים, הדשא של הבית היה מכוסה שכבה דקה של ברד. מתי התקשר אלי וצעק - אבא הבית מוצף. לפתע יואלה הגיעה לחלץ אותנו - פתחה את הדלת של הגראז' שהיה לא בשימוש עד כה. נכנסתי עם האוטו ומשם לבית המוצף כולו. הבית, שממוקם על שלוחה משופעת מאוד, מוקף תעלת ניקוז פתוחה כדי שהגשם לא יחדור הביתה. אבל הקונספציה קרסה, התעלה התמלאה והציפה את הבית. מתי, יואלה ואני לקחנו מטאטאים (אין מגבים בקולומביה) והתחלנו להעביר מים מצד לצד בזמן שמיכאל ועופרי רצים בגשם ואוספים ברד לקערות - לשמור למזכרת. כעבור חצי שעה פסק הגשם. אנחנו המשכנו לגרוף ולפזר מגבות על הריצפה עוד שעה לאחר מכן. הבית נראה נורא, יום לפני הסדר. למזלנו, השגנו מנקה חדשה, לילי, ותיאמנו איתה מבעוד מועד ליום רביעי - 8 שעות עבודה, 100 שח. סוף סוף משהו זול פה.

ליל הסדר

קמנו בבוקר ליום חדש, יום נעים של שמש. יום מושלם מתחיל בשמש! את כל היום ביליתי במטבח: מרק קניידלך - גרסת עוף וגרסת צמחוני; חריימה דג וחריימה קישוא מטוגן, מוגשים עם פירה; סביצ'ה מפורק להרכבה עצמית: עגבניות, מנגו, אבוקדו, שני סוגי דגים, בצל, כוסברה, חריף, מלח פלפל, שמ"ז, סויה, שמן סומסום ולימון, על מצע ענן אטריות שעועית מטוגנות; סלט מטבוחה; ירקות מוחמצים; ברוקולי מוקפץ; הפתעה ליואלה: געפילטע פיש עם חזרת; לקינוח (יואלה הכינה) טפיוקה בקרם קוקוס עם אננס. לקחתי את התפקיד של אמא שלי עד הסוף ... המנקה היתה בשוק - אמרה לי שאני עובד קשה מידי ("טרנקילו"). לפחות לא ניקיתי את כל הבית עם אקונומיקה במשך שבועיים. ב-16:00 החלטתי שאני צריך שנ"צ כדי לא להגיע עייף ועצבני לסדר. הצלחתי להירדם לרבע שעה וחזרתי לעבודה

בערב באו הזוהרים (על שם האבא - זוהר, ששודך ליואלה עוד בישראל. מאוחר יותר גילינו שהם קוראים לנו היואלות...). היה ערב כיף ומשפחתי, הסדר היה בדיוק כמו שתכננתי, כולם שיתפו פעולה עם השטויות שלי - צחקו במקומות הנכונים בדברי הפתיחה שלי על סדר ובלאגן ועל עשיית סדר במחשבות; המבוגרים שיתפו סיפורים מהילדות; במקום רבן גמליאל, סיפרנו בעצמנו את סיפור יציאת מצרים כסיפור מתגלגל, כל אחד בתורו (מיכאל, כמובן, יודע כל פרט ופרט מספר בראשית), הילדים הפכו את הבית במשך יותר משעה למצוא את האפיקומן, ואפילו זרמו עם טקס האכילה שלו שכלל איחול אישי של כל אחד מהם לתחום בו הוא רוצה יותר חירות בשנה הקרובה - מתי ויואלה לקחו על עצמם לחזור לעשות ספורט, מיכאל לקח על עצמו להפסיק לריב עם עופרי, אני לקחתי על עצמי ללמוד ספרדית ועופרי - ביקש מתנה למרות שלא מצא את האפיקומן (החמוד הזה שטף את כל הכלים בכיור בתמורה לרמז ואיך שסיים עם השטיפה מישהו אחר מצא את האפיקומן); וגם היה פה ושם קצת אוכל...והרבה יין. היה כיף כל כך לחלוק עם עוד משפחה את הערב הזה. סיימנו בצפייה עם הילדים בסרט מבצע סבתא והלכנו לישון מבושמים היטב. בבוקר חגגנו לזוהר יומולדת והם יצאו לדרכם. אני נכנסתי לשיעור זום ראשון עם דוב אלבוים - ספירת העומר לפי הקבלה. יצאתי למסע רוחני חדש של 49 ימים, עם הפירוש של ספר הזוהר לציווי של אלוהים לאברהם: לך לך - לך לתוך עצמך. כשהסתיים השיעור הייתי מלא השראה וכוחות ויצאתי לריצה הארוכה ביותר שלי עד כה. חזרתי שבור, אבל בעננים.

מזמן לא דיברתי על ריצה

השבוע היה שבוע של הישגים בתחום הריצה. בשבוע שעבר הגעתי לראשונה ל-10 ק"מ והשבוע היו שתי ריצות - הראשונה עם פלייליסט של מסיבת טראנס בגואה שהביא אותי לריצה הכי מהירה שלי עד כה - 10 ק"מ בשעה. השנייה, פלייליסט עם גרוב מגניב לאללה שהכין זיו ושלח ליואלה מתנה לחג. הקשבתי לו ורצתי לאט ובכיף, והריצה התמשכה והתמשכה. תוך כדי הריצה חשבתי על זיו יושב ומכין את הפלייליסט, משקיע מחשבה בכל שיר ושיר. תהיתי אם הוא נבנה בהדרגה או בבת אחת. האם הוא הקשיב לכל שיר עד הסוף או שחיבר יחדיו שירים שהוא מכיר ואוהב. לאט לאט הרגשתי כאילו הבאתי אותו איתי לריצה וכאילו אני יושב איתו בחדר המיקס. זרמתי עם התחושה והתחלתי לחוש את הזמר הג'מייקני שותף שלי לריצה כשאני יושב איתו בחדר ההקלטות, לצידו זמר הליווי שר לידי בשפה אפריקאית כלשהי, נגני החצוצרה והטרומבון, הגיטריסט והקלידים, כולם משתתפים איתי בריצה הזו ואני מחייה מחדש את היצירה שלהם. סיבוב אחד סביב האגם הפך לשלושה. רצתי שעה וארבעים 13 ק"מ. וואחד כיפוף כפיות. הגעתי הביתה ולא התאפקתי יותר, אני מתאפק כבר די הרבה זמן עם לקבוע יעדים יומרניים ולצאת בהצהרות (כבר יודע שמרתון מדג'ין בספטמבר ובאמצע אפריל יש חצי מרתון). אז נרשמתי למרוץ של אפריל, עוד שבועיים, מקצה צנוע של 15 ק"מ.

התגעגעתי לכדורים באוויר

בשבועות האחרונים מתבשלות בי כל מיני מחשבות שאני מתלבט אם לכתוב ונראה לי שהגיע הזמן. אני חושב שמה שעשה את השבוע הזה כל כך טוב, מעבר לחג וכל זה, היה התחושה שאני באלמנט שלי. אחרי תקופה ארוכה מידי שאני לא עושה מספיק, ואחרי כמה שבועות שאני בונה בהדרגה שגרה פעילה, הגוף שלי זכה סוף סוף לחוות את מה שהוא כל כך רגיל ומתגעגע אליו - הרבה כדורים באוויר ולא בטוח שאת כולם אני אתפוס. מאז ומעולם חייתי ככה, גם לפני אורים, כשהעבודה לא מילאה את כל חיי, תמיד חיפשתי עוד תעסוקה עד שהבאתי את עצמי לקצה. כשעבדתי בבנק ישראל עבדתי בעוד שתי עבודות במקביל, למדתי תואר שני, ניגנתי על טרומבון בלהקה, רצתי מרתונים, קורס הכנת יין, הכנתי בירה, קורסים בפילוסופיה, שנה א בפיסיקה בגיל 30. רץ, רץ, רץ. באורים הצורך בפנאי התאדה, וכל האנרגיה הופנתה לכיוון אחד. עכשיו  צריך למצוא איך למלא מחדש את הזמן. כבר הרבה זמן אני יודע שזה לא באג, זה פיצ'ר, אחרי שהרבה שנים חייתי בתחושה שאני רק צריך לשרוד את העומס הזה שנכפה עלי ושרק יניחו לי עכשיו עד שהוא יעבור. אבל בעצם ככה טוב לי. רק במסע למדבר הבנתי שהמועקה שלוותה לזה לא היתה קשורה לעומס, אלא באה ממקום אחר, יותר אקזיסטנציאליסטי - תחושה עמוקה של זרות (השיר משבוע שעבר - אדם בתוך עצמו היה הקדמה..). כשחזרתי מהמדבר שאולי סיפר לי על דימוי לתחושה הזו מעולם המדיטציה הבודהיסטית: דמיין שכל התודעה שקיימת היא ים אחד גדול שלם ואחדותי, ובים הזה יש גלים, והגלים מתנפצים להם בים הגדול ומתיזים לכל עבר, והנתזים מורכבים ממיליוני טיפות קטנות שמתעופפות להן באוויר. כל טיפה כזו היא תודעה שהופרדה לרגע מהים הגדול, יצאה לדרכה למסע חייה והיא צריכה להעביר מסלול חיים שלם בבדידות עד שתחזור לים הגדול, תאבד את עצמה ותחזור להיות חלק מ. הטרגדיה של הטיפה היא שכדי לזכות בייחודה היא איבדה את הזיכרון שהיא חלק מ ולכן נידונה להעביר את מסלול חייה בבדידות. באופן אירוני, המסע שהביא אותי לשחרור מתחושת הזרות, הביא איתו חופש חדש ושחרור ממשא כבד, אבל גם באיזה שהוא מקום אפשר את המסע הנוכחי, שהחלק הכי מאתגר בו הוא תחושת הזרות והבדידות. מאז שהגענו לפה אני מנסה לתרגל את זה, להסתכל לאנשים הזרים האלה, שאני לא מבין מה הם שואלים אותי - בחנות, במסעדה או ברחוב, שאני מרגיש מאוים מהם, להסתכל להם בעיניים עם חיוך, לזכור שאנחנו בסך הכל שתי טיפות שמנסות להיזכר בקשר בניהן. זה לא בא לי טבעי, למרות כל התובנות עדיין אלמנט הפחד אצלי גדול יותר מאלמנט הסקרנות. אבל אני מנסה.

סנטה מרתה היר ווי קום

אין רגע דל, סיימנו את הסדר, ארזנו וטסנו לחופשה בסנטה מרתה - העיר הכי עתיקה בקולומביה. נחתנו היום בבוקר וכבר יש מלא מה לספר, אבל נשאיר משהו לשבוע הבא. לסיום שיר השבוע, בראש אחד של דני ליטני ויהודית רביץ:

בואי בואי בואי, בואי לשיר איתי

אפשר אולי נוציא מזה קצת נחת

בואי בואי בואי, בואי לשיר איתי

יכול להיות נחמד לשיר ביחד

נתראה בשבוע הבא