שבוע 14-13: הזמן רץ

עוד חודש עבר. סוגרים כבר שלושה חודשים פה - כל החורף של ישראל. אצלנו מזג האוויר התחלף ללא הרף. חודש ראשון בבגד ים בקיץ של קוסטה ריקה, חודש שני עם 5 רדיאטורים דולקים ומעיל, בקור של אסקוברו וחודש שלישי באביב הטרופי של לה-פה, הבית שלנו על האגם - רק 10 ק"מ מאסקוברו, ו-500 מטר יותר נמוך שעשו את ההבדל. כמעט תמיד נעים פה, לעיתים שמשי, לעיתים ערפילי ופעם בכמה ימים יש גשם זלעפות לשעתיים. אין ממש עונות שנה פה, אין שעון קיץ ושעון חורף, השמש תמיד שוקעת סביב 18:00. פחות או יותר 20 מעלות כל השנה ועכשיו זו נחשבת עונת הגשמים שאמורה להימשך עד מאי. הקולומביאנים הולכים לישון מוקדם. ב-20:00 רוב המקומות כבר סגורים, ב-22:00 שממה, כולם ישנים. כשרק הגענו זה הסתדר לנו מצוין עם הג'טלג. אחרי ששנים אני לא נרדם לפני 1:00, פתאום ב-21:00 אני כבר עייף ומתעורר ביקיצה טבעית ב-5:00. אבל הג'טלג כבר מאחורינו, בקושי מגרד את עצמי מהמיטה כשהילדים יוצאים מהבית עם יואלה ב-6:30. בשבוע האחרון, לראשונה מאז שהגענו, התחלנו לראות פרק לפני השינה - העונה האחרונה של הדוב, ושעת השינה הולכת ומתאחרת.

לקחתי שבוע הפסקה מהבלוג כי נסענו לחופשה, פעם ראשונה מזה שלושה חודשים שלא כתבתי בשישי ונראה שנוצרה לי מחויבות לא קטנה לבלוג הזה. אני עסוק במהלך השבוע במה ייכנס, מצלם תמונות לבלוג (השבוע מדגם תמונות גרפיטי מאינסוף הציורים בכל פינת רחוב), מחפש שיר להשראה, מתכנן את ימי שישי לפי לו"ז הכתיבה, וזה היה לא פשוט לשחרר את זה בשבוע שעבר. זה נחמד לי המחויבות הזו - גם הפידבק מהקהל הנאמן... גם ריקול על החוויות שאחרת היו נעלמות בשטף האירועים המהיר וגם, כמו שיעלי העירה את תשומת ליבי - תרפיה ועיבוד רגשי (רק קצת מוזר שזה מול קהל). אז צריך להשלים פער של שבועיים: יואלה חזרה, הקלה גדולה לכולם, גם ברמה התפעולית, אבל במיוחד ברמה הרגשית. כולנו יותר נינוחים ופחות מכווצים כשהיא פה. במיוחד עם כל שפע הטחינה שהרעיפה עלינו. שיר השבוע מוקדש לה - אדם בתוך עצמו שכמובן שמעתי באמצע ריצה: "השיר נכתב כשהייתי באנגליה...לא דיברתי אנגלית... כתבתי בעברית בערב שבו הרגשתי אומלל והכי לבד שיש". יש לי הרבה מה להגיד על השיר, אבל זה לפעם אחרת. בינתיים נסתפק בבית המנצח ממנו: ואת ואת/כמה טוב שבאת/בלעדייך ריק הבית/והלילה קר

הילדים בשגרת בית ספר, מתי עדיין בבאסה, אבל היום יוצאים לחופשת פסח של שבועיים אז תהיה לו קצת הקלה. חוץ מזה, הוא התחיל לנגן בבית הספר על סקסופון, הלוואי שזה יתרומם. מיכאל עדיין הכי בטוב אבל קצת חולה עכשיו ועופרי כרגיל בפול גז... בסופ"ש נסענו לעיירת נופש במרחק שעתיים מפה, צימר עם ג'קוזי על האגם, שייט ושחייה קצרה. בשיט עברנו ליד האחוזה של פבלו, או מה שנשאר ממנה אחרי 200 ק"ג חומר נפץ וכמה שנים טובות של הזנחה (הבית עדיין עומד וכך גם מתחם הדיסקוטק). אני המשכתי את קורס הנגרות - חזרתי בחשש לזירת הפשע הישר לעבודה על קוצץ האצבעות - לעלות מיד על האופניים. הימים שלי הולכים ומתמלאים ובהדרגה נוצר סדר יום שבועי - טאי צ'י, ריצה, נגרות, ספרדית, שיעורי מתמטיקה לילדים,ועדיין הרבה בישולים, שטיפת כלים, הסעות וקניות (את הכביסה החזרתי בשעה טובה ליואלה). אני משקיע הרבה באוכל. האוכל המקומי לא משהו, ולהשיג מצרכים לאוכל מוכר זה אתגר, אפילו בשביל סלט ירקות צריך למצוא מקום טוב לקנות עגבניות ומלפפונים נורמליים, אבל לגמרי שווה את המאמץ: חומוס, טחינה, פלאפלים (עופרי הוא המגלגל הרשמי עם ידי הזהב), פיתות, לאפה, חמוצים, שקשוקה, סושי. כל ארוחה כזו, גם אם ההתארגנות נמשכת יום שלם, היא הרגשה של בית. והגנים המרוקאים שלי עפים על עצמם... חוץ מזה, פסנתר נקנה, או יותר נכון שולם, האם גם יגיע או שזה עוקץ נדע בהמשך. ועוד שלל פעילויות נוספות לגיל הזהב שצפויות לצאת לדרך בשבוע הקרוב (יוגה, גינת ירק של יואלה, קורס בזום של דוב אלבוים, חוג עיסת נייר משפחתי). 

לצד כל הפעילויות החיוביות שעודף הזמן הפנוי הביא איתו, צריך גם לומר את האמת: אני תומר ואני מכור. כשהגענו לקוסטה ריקה חיפשתי מסיבה לרקוד, הצ'ט המליץ לי לחפש באינסטגרם. בחשש קל נכנסתי לאינסטה. יש לי חשבון שרדום  כבר 13 שנים, למרות סלידתי הרבה חידשתי אותו, ואכן מצאתי מסיבה בקוסטה ריקה (שלא היתה) ואחר כך במדג'ין (שכן היתה). אחר כך, חיפשתי שיעורי טאי צ'י ושוב נשלחתי לאינסטגרם, ושוב האינסטה קיים, אחר כך חוג כדורסל לילדים - קיים!  יוגה - קיים! בקיצור, נתן עבודה. אבל מפה לשם התחלתי לגלול - מתכוני בריאות, איך חותכים נכון אננס, אימוני קליסטניקס (התחלתי להתאמן על עמידת ידיים), נשימה נכונה, פוליטיקה ישראלית, גינת ירק, מדיטציה, פילוסופיה, נגרות, מכנסיים יפניים ונעלי בר פוט, רישום וציור, והכי אירוני - סרטונים על הנזקים מגלילה אינסופית. אני מחכה שיואלה תעשה לי אינטרוונשן ותמחק לי את האפליקציה, אבל בינתיים, אם אתם מחפשים דרך מקורית לשלוף גרעין של אבוקדו, אתם יודעים למי לפנות.

פסח הגיע, אנחנו הולכים לארח אצלנו בבית שתי משפחות ישראליות מבית הספר. ההורים שלי היו אמורים להגיע אלינו לעשות איתנו את הסדר, אבל אין טיסות (אדוות קטנטנות שהגיעו עד אלינו מהטירוף שעובר עליכם בארץ). זו רק פעם שניה למיטב זכרוני שאני חוגג ליל הסדר מחוץ לישראל. הפעם הראשונה גם היתה בדרום אמריקה, בפוקון עם שאולי. אבל אז התארחנו בליל סדר ענק עם כל הישראלים, והפעם אני אחראי על הסדר. כבר שנים אני רוצה לשנות את ליל הסדר - לכתוב הגדה משפחתית שרלוונטית אלינו באיזה שהיא צורה. בלי אלעזר בן עזריה ורבן גמליאל, בלי חמישים ומאתיים מכות. אבל יש מסורת משפחתית, אני לא אחראי על הסדר ולמי בכלל יש זמן. אז בי קרפול וויפ וואט יו וויש פור.. אני צריך להכין ארוחת חג וגם לשדרג את ההגדה (סליחה, לא צריך, רוצה). נראה מה יצא מכל זה. לפחות מהניקיונות האובססיביים אנחנו פטורים

צ'ק ליסט ריצה:

חודש ראשון - 57 ק"מ

חודש שני - 18 ק"מ

חודש שלישי - 71 ק"מ

אין ספק שהאגם מנצח בגדול

חג שמח, נתראה בשבוע הבא