שבוע 12: צרות של עשירים

משבר בעבודה

שבוע לבד

נוף הוא רק נוף

עייפות החומר

נגרות בסיכון גבוה

בישראל אמנם מלחמה, טילים, מקלטים, זומים וילדים על הראש. אבל ביקשו ממני להמשיך להיות מרוכז בעצמי כי זה מספק 3 דקות של אסקפיזם בשבוע. אז סליחה מראש למי שהעיסוק העצמי בצרות הקטנות שלי לא בא לו טוב (בעצם הוא יכול לא לקרוא אז פאק איט)

העבודה של יואלה נמצאת במשבר מתגלגל רב תחומי. זה התחיל בשבועות הקודמים, בשלל משברים עם השותפים, המשקיעים וחלק מהעובדים, והגיע בסוף השבוע האחרון לשיא, כשגילו שפחות או יותר כל העצים ששתלו בשנה שעברה מתו. אז ביום שני יואלה טסה לביקור חירום באתר בקוסטה ריקה ובילתה את השבוע האחרון בספירת עצים מתים מול עצים חיים, תוך הידבקות במכת קרציות, בביקור בחממות לגידול סטארטרים לעצים, בפגישות מרתוניות, בחשיבה מחדש על כל תהליך השתילה, ובחיפוש אחר טחינה (חוזרת היום עם 3 קילו). אנחנו נשארנו  בלעדיה ושרדנו לספר. הטיסות האלה היו ידועות מראש וחלק מרכזי מהעניין של להתמקם בקולומביה (בקיצור חתמתי על הסכמה מראש ואין לי זכות להתלונן...), אבל זה לא פשוט העניין הזה ואני חייב לנצל את ההזדמנות להוריד את הכובע בפני כל הנשים שאני מכיר, שנשארות מידי פעם, כשהבוס דורש או כשהעבודה מחייבת, עם הילדים לבד להתמודד עם כל הסחלה היום יומי כשבן הזוג טס, מסכן, לחו"ל לשבוע מייגע בעבודה - עם הקונקשן הבלתי נסבל והפגישות המרתוניות. חוזר עייף ועם ג'טלג... בלה בלה בלה. נראה אותך מנהל את כל הבית לבד שבוע ואז נדבר... או כמו שאמרתי למיכאל השבוע - מצטער, אני לא יכול גם זה וגם זה וגם זה לבד, אני לא סופרמן, והוא ענה: אבל אמא כן יכולה

 מעבר לכל המורכבות של ניהול היום יום לבד (למשל שצריך להוציא את עופרי ישן מהמיטה ב-6:30 לאוטו כי הוא מתחיל שעה וחצי אחרי מתי ומיכאל, אבל לא יכול להישאר לבד בבית. לנסוע איתו חצי שעה לכל כיוון, לארגן אותו ואז לצאת שוב הלוך חזור, או לגרור את כולם שלוש שעות בדרכים בגלל השיננית של עופרי), מעבר למורכבות, תחושת הבדידות בארץ זרה ושפה זרה מועצמת עד הקצה כל פעם שיואלה טסה

אני עובר כל יום דרך נופים מטורפים ורוב הזמן שוכח להתפעל מהם. ההרים, העצים, הערפל, קרני השמש, הפרות, הסנאים והציפורים פשוט מונחים להם שם כרקע סטנדרטי יום יומי, ומידי פעם אני מתעורר אליהם ואומר וואוו ! מה זה ? בדרך כלל נופים כאלה מגיעים בזמן טיול, כשהפוקוס שלך בהם ואתה חולק אותם עם עוד מישהו. כשאני נוסע עם הילדים (שאדישים לנוף הזה לחלוטין) הנוף הוא רק נוף, מאבד משמעות. נזכרתי בסרט/ספר

In to the wild

על נער שבורח מהחיים ומהחברה, ויוצא למסע לבד ברחבי אמריקה בטבע הפראי. בסוף הסרט, רגע לפני שהוא מת מרעב, הרעלה וכפור ביער מושלג באלסקה, הוא כותב ביומן משהו בסגנון - לכל היופי הזה אין משמעות כשאין עם מי לחלוק אותו. (טוב בדקתי בצ'ט הציטוט המדויק הוא: אושר הוא אמיתי רק אם חולקים אותו). אני כותב את זה לא בגלל שאני מדוכא או עצוב, אני חושב שלראשונה בחיי אני חווה געגוע בצורה כל כך אינטנסיבית. געגוע למקום, לאנשים, לעבודה, למוכר. זה גם קשה וכואב, אבל גם חווית רגש שאני לא כל כך מכיר ו"נהנה" לחוות אותה. אני מנסה לפרק ולהבין את החוויה הזו, כמה ממנה אמיתית וכמה ממנה זה מחשבות על העתיד. ברור שגם וגם

עייפות החומר מתחילה להופיע גם אצל הילדים. כמעט כל יום השבוע צריך היה לדכא מרד כלשהו - מתי, למרות שקיבל סוף סוף את המחשב שהוא חופר עליו כבר חודשים, עם מהירות טריליון מגה אמו ורזולוציה זיליון אמו פיקסל, הודיע שבקיץ הוא חוזר לארץ ונשאר לגור אצל סבתא, עופרי הודיע שהוא לא הולך יותר לגן. בינתיים מיכאל מפגין את האיתנות המירבית. שאלתי אותו על זה, הוא חשב ואמר משהו בסגנון: גם אני מתגעגע, אבל זה מה שיש כרגע וזה לא יעזור אם אני כל היום רק אתלונן על זה.

אז התחלתי את השבוע בכל הכוח. החלטתי שבמקביל לכביסות, בישולים, ניקיונות, הסעות, ושיעורי בית, הגיע הזמן לממש את תוכניות הפנאי הגרנדיאוזיות שלי. התחלתי לכתוב את ספר הסיפורים של עופרי, פסנתר עדיין אין, אבל התחלתי את קורס הנגרות שלי ואפילו הכנתי ארוחה שקיבלה ציון 10 מ-10 אצל כל הילדים - חומוס, צ'יפס, סלט, שעועית שחורה עם כמון במקום פול, פיתות ופלאפלים, כל השבנג... מיכאל הצהיר שזו הארוחה הטובה ביותר שאכל אי פעם לא במסעדה ! ככל שהשבוע עבר, הכוחות הידלדלו... לא חייבים להתקלח כל יום במזג אוויר כזה, וגם לחם עם ביצה זה ארוחת ערב לגיטימית. עוד כמה ימים והילדים יגיעו עם בגדים קרועים לבית הספר...

קורס נגרות - לא לבעלי לב חלש

הגעתי לסדנת העץ. מלא מכשירים חשמליים מכל הסוגים. כל הדברים שראיתי במאות סרטוני עבודה בעץ בשנים האחרונות, אבל אין בהם באמת צורך בבית הספר. באופן כללי אני די מפחד מהמכשירים האלה. יש לי נטיה לא לעבוד לפי הכללים ולא פעם נפצעתי בגלל זה. בכלים האלה הפציעות הן רציניות ממש. מה גם שתוך כדי העבודה התבוננתי באנשים שעובדים סביבי ולא קיבלתי רושם של הקפדה יתרה על בטיחות.

סיור קצר בסדנא, הסבר קצר על הקורס, יוצאים לדרך וכבר בשיעור הראשון הגשמתי חלום. כבר כמה שנים שאני רוצה לעבוד במחרטת עץ, דווקא מהכלים הפחות מפחידים ומסוכנים, ויותר מגניבים שיש. אני יודע כי ראיתי מלא סרטונים ביוטיוב, אבל מעולם לא ראיתי מכונה כזו במציאות. והינה, שיעור ראשון בקורס, עבודה במחרטה. הכנתי תוך שעתיים מקבת מבול עץ, יצאתי מאושר. סיכמתי עם המדריך שאגיע פעמיים בשבוע. אגב, המדריך לא מדבר מילה באנגלית, אבל מסתדרים

הגעתי שוב אתמול, קצת באיחור. הסדנא היתה מלאה והמדריך היה עסוק עם איש מבוגר. כשהתפנה הוא התנצל: מתחיל היום את הקורס איש מבוגר עם בעיות נוירולוגיות, והוא יצטרך לעבוד צמוד אלי, אז יהיה לי פחות זמן אליך. יתר האנשים בסדנא הם מנוסים ויודעים מה הם עושים, אז הזמן שלי יתחלק בינכם. טוב אמרתי, אין בעיה, יש לי סבלנות. עמדתי והסתכלתי. ראיתי אותו מלמד את האיש המבוגר איך משתמשים במכשיר שנקרא ג'וינטר. אחרי כמה דקות הוא השאיר אותו לבד על המכשיר והלך, מידי פעם מעיף מבט שהוא בסדר. מהסרטונים שראיתי זה אחד הכלים המסוכנים. נלחצתי מאוד, וכל הזמן דמיינתי אותו מחליק את היד פנימה, אבל נראה היה שהוא מתמודד עם זה יפה.

טוב נראה לי שבניתי מספיק מתח, זה הזמן לאזהרת טריגר או איך שזה לא נקרא. כמה דקות אחר כך, אחד האנשים הלכאורה מנוסים (זה שעומד מאחוריי בתמונה למעלה) כנראה עבד לא נכון על המכשיר הזה ואיבד 3 אצבעות. אני הייתי עם הגב לאירוע, הוא אפילו לא צעק, אז בכלל לא ידעתי שמשהו קרה. כשהסתובבתי מהשולחן שלי ראיתי שכולם הפסיקו לעבוד, עם מבטים היסטריים. דם בכל מקום והמבוגר עם הבעיות הנוירולוגיות עם ידיים על האוזניים. סיטואציה נוראית. מזעזעת, מפחידה והזויה. כל הדרך חזרה דמיינתי את היד שלי בתוך המכשיר

מתחיל לדמיין מה יקרה בקורס הנפחות המתוכנן... אולי אני צריך לעבור לאוריגמי

נתראה בשבוע הבא