שבוע 11: איפה הממד

מלחמה ראשונה מחוץ לבית. אחרי 6 שנים של מצבי חירות בריאותיים, פוליטיים ומלחמתיים, פתאום המלחמה הזאת לא נוגעת לי. אני לא מחפש מתנ"סים עם מקלט, בונה לוחות, מעביר שולחנות וכיסאות ברחבי העיר, כותב מתווים ללמידה, בונה מערכת שעות על בסיס שבועי, עובר מזום מועצה, לזום צוות נושא, לזום קולגיום לזום שיעור מתמטיקה. קמנו למלחמה מודאגים ומבואסים. מצד אחד רוצים להתקשר לכולם ולבדוק מה קורה, מצד שני נזכרנו כמה התרגזנו במלחמת איראן הראשונה כשקיבלנו הודעות מחו"ל,  כשאנחנו אורזים מזוודה, עוברים לגור אצל אחותי, רגע לפני סוף השנה, עם מסיבות סיום וכתיבת  תעודות על הראש ורק רוצה שיניחו לי. יואלה עדיין מחוברת לצופר, כך שכל אזעקה בכל מקום בארץ מקפיצה אותה. זו הדרך שלה להתמודד עם רגשות האשם והדאגה. אבל כשאני שולח לה הודעה היא לא עונה שעות כי היא עסוקה בעבודה והטלפון היה על שקט...

אז כשהייתי מודאג יצאתי לרוץ, כמובן שהרגשתי אשם על זה שאני רץ כדי להפיג את המתח מזה שכולם בישראל כבר 5 שעות ברצף במקלט. ואז הילדים הלכו לבית הספר ואנחנו חזרנו להתעסק במעבר דירה, חשבון בנק, תחפושות, הכנת אוזני המן בטוסטר ל-3 כיתות... ולאט לאט המלחמה ירדה מסדר היום של התודעה שלנו.

ביום שלישי עברנו דירה. הבית החדש ממש כייפי. גדול ומרווח, בתוך יער וליד אגם, מאובזר כמעט לחלוטין. תחושה שממש זכינו בלוטו פה. וגם המחיר סבבה. בימים האחרונים עוברים מהום סנטר לאיקאה, סידור ארונות, העברת מיטות, ואפילו עשיתי ספונג'ה לראשונה מאז שעזבנו את הארץ.  יש מלא מקום לאירוח, וממש מרגיש שצריך עוד אנשים לחלוק איתם את המקום כדי ליהנות מכל היופי הזה. אז כולם מוזמנים: אוטובוס קצר לאילת, מעבר גבול לירדן, טיסת קונקשיין למדיין. מבטיח לאסוף משדה התעופה. אה, וחודש  המתנה בקוסטה ריקה לוויזה....

כשעופרי נכנס לגן וביליתי איתו יום שלם, הרגשתי ממש רע שאני מכניס אותו למסגרת כל כך לא מתאימה - רצים משיעור לשיעור, כל שיעור במקום אחר עם מורה אחר שמפעיל להם מסך כדי להרגיע אותם, מלא ממתקים בכל מקום ומעט אחיזה של הגננת שעסוקה בלצלם אותם. עופרי היה ממש מפוחד מהמסגרת החדשה ולא יכול היה לתקשר, מה שכמובן לא עזר. אז חיפשנו מקום חלופי ומצאנו מקום שנראה כמו אנתרופוסופי. הזמינו אותי ליום פתוח בבית הספר, והשבוע הגיע המועד. למרות שזה כבר הרגיש לא רלוונטי, החלטתי ללכת. הגעתי והרגשתי שהגעתי הביתה... מפגש הורים עם מנהלת בית הספר, יושבים במעגל, בתוך המעגל מנדלת פרחים עם נר באמצע... המנהלת דיברה בספרדית ובדרך כלל אני הולך לגמרי לאיבוד, אבל הפעם הבנתי הכל. הרגשתי שאנחנו מדברים בדיוק באותה שפה והמילים  הספציפיות לא כל כך חשובות. דיברה הרבה על העומס שילדים חווים בעידן האינפורמציה והמסכים, על למידה מותאמת גיל והתפתחות, סיפור סיפורים, על פיתוח יכולות פיזיות, רגשיות וחברתיות, שיעורי תנועה, מוסיקה ואומנות, חיבור לטבע, סמכות טבעית, גבולות וראיית הצרכים של הילדים. הכל היה ברור ואינטואיטיבי. כשמישהו שאל שאלה חזרתי לא להבין כלום, אבל התשובה מיד החזירה אותי לעניינים. היה מצחיק לשבת במעגל ולזהות את כל דמויות ההורים הקבועות - האמא עם המבט הרוגז שלא מבינה מה זה השטויות ההזויות האלה, הזוג הסופר אנתרופוסופי שאומר את כל הדברים הנכונים, אלה שאוהבים לשמוע את עצמם מדברים, המאוכזבים מהמערכת הרגילה, המפוחדים מהצל של עצמם (כנראה אני בקטגוריה הזו בסיטואציה הנוכחית).

עשינו סיור בבית הספר ועוד יותר השתכנעתי שהגעתי למקום הנכון. אנתרופוסופי על סטרואידים. בחדר האוכל יש רק אוכל טבעוני ובריא - אין סוכר, גלוטן, לקטוז, אפילו אורז לבן אסור. הכיתות הן  מן חדרים פתוחים במדשאה ענקית - גג, בלי קירות, לוח, כיסאות ושולחנות על הדשא. יש אפילו סדנת עץ קטנה. והגן - נראה ופועל כמו שגן צריך להראות.

באופן אבסורדי, יצאתי משם מבואס. לפני שהגעתי כבר ידעתי שאין מצב שאנחנו מעבירים את עופרי גן. עברה כבר תקופה, עופרי מרגיש בטוח בגן שלו. הוא פוגיש את האחים שלו כל יום וגם דמויות נוספות דוברות עברית שהוא כבר מכיר ועוטפות אותו. האג'נדה החינוכית אמנם לא מתאים, אבל האנשים חמים, טובים ונעימים. הוא חוזר כל יום בהתלהבות מהגן, עם מילים חדשות בספרדית, מחופש בפורים או אחרי קבלת שבת. אין מצב שנתלוש אותו מהמסגרת הזו. הגעתי בכל זאת כי כבר קבענו, וחשבתי שאמנם עופרי לא יעבור לשם, אבל אולי מתישהו אני ארצה לעבוד שם וזו הזדמנות לראות את המקום. בקיצור, היה יותר מידי טוב.

אולי ארצה לעבוד שם בהמשך.. לא יודע. בינתיים מתחיל לטפח פנאי. מצאתי קורס נגרות וקורס ניפוח זכוכית,  מחפש בנרות פסנתר, התחלתי לקנות ציוד נגרות לסדנא שלי בגראז', כל יום שבת טאי צ'י. ערוץ החיים הטובים (וסליחה מכל מי שקורא את זה מהממד). 

השיר שהכי דיבר אלי השבוע, בביצוע יפה של רד בנד:

היי שקטה עכשיו הכל בסדר

אפילו המחנק עומד להשתחרר

זה לא גיהנום ובטח לא גן עדן

זה העולם שיש ואין עולם אחר

נתראה בשבוע הבא