שבוע 10: אנחנו ברילוקיישן

השבוע עברו חודשיים מאז שעזבנו את הארץ. חודש נדודים בקוסטה ריקה וחודש התקרקעות בקולומביה. הזמן, כמו הגעגועים, מתעתע ומאוד לא לינארי. מצד אחד השבועות טסים, מצד שני מרגיש שלא עברו חודשיים אלא נצח - לא במובן של הרבה זמן אלא במובן של גלגול חיים אחר. מה שהיה קודם הולך ומתערפל. השבוע רבו הסימנים שאנחנו ברילוקיישן ולא סתם בטיול ארוך. הסימן הכי מובהק הוא שהצטרפנו לשתי קבוצות ווטס-אפ של הגן של עופרי והכיתה של מיכאל וצריך להתרגל לניג'וסים בספרדית - כל כמה דקות לתרגם הודעה בצ'ט רק כדי לוודא שזו הודעה חסרת ערך נוספת...

בסופ"ש נפרדנו סוף סוף מהקניון... בשישי יואלה ואני הלכנו למסיבה המדוברת - הבטיחה וגם קיימה. מתחם ענק עם שתיים וחצי במות, מוסיקה אלקטרונית, תפאורה מושקעת עם מסכי ענק, אפקטים של אש, מים ובועות סבון. קהל מקומי ובינלאומי עם תחושת ביטחון ונינוחות כי המתחם סגור ומאובטח, ומי שבפנים שילם מספיק בשביל שלא נצטרך לחשוד בו... אפילו השירותים הכימיים היו נקיים, ריחניים ונעימים יותר מבישראל. רקדנו עד שנגמר לנו הסוס בערך ב-2 בלילה (בכל זאת, לרקוד סחי זה לא אותו הדבר, אפילו האלכוהול שמכרו שם היה דליל והרגיש כמו מיץ). היה כיף, אבל חסרו מאוד החברים הקבועים למסיבות. גם הרגשתי שאנחנו היחידים שממש רוקדים וכל השאר עסוקים בלצלם את ההופעה, אלפי טלפונים מופנים לבמה, מתעדים בווידאו כל רגע ורגע. מעניין אם זה פער דורי או פער תרבותי. סיימנו שמחים ומרוצים, אבל עם תחושת חמיצות קלה.

בתחילת השבוע יצאתי לריצה עם הפלייליסט שהולך ונבנה לי פה. שמעתי את שיר הנושא (או טראק, איך שקוראים לזה באלקטרוני) של נו ספון, הדי ג'י האהוב על יואלה, שמלווה אותי לאורך הטיול והרהרתי תוך כדי ריצה במילים

Do not try and bend the spoon, that's imposible.

Instead, only try to realize the truth

there is no spoon

Then you'll see that it is not the spoon that bends, it is only yourself.

I'm trying to free your mind, but I can only show you the door. You're the one who has to walk through it.

ציטוט מהמטריקס - סרט שהרגיש פילוסופי לפני כמעט שלושים שנה ועכשיו מרגיש קצת פילוסופיה בגרוש, אבל מקבל טוויסט כשנאמר בקונטקסט פסיכדלי.  היו לי שלוש תקופות בחיים שאני זוכר שרקדתי בהן: בגיל 10 בבריכה של קלאב הוטל טבריה - שם זכיתי מקום ראשון וקיבלתי קרטיב, בעשור החתונות בגיל 25, ובשנה האחרונה אחרי 15 שנה של הפסקה, במסע שהתחיל ביום העצמאות בשנה שעברה, במדבר, עם הפרח מהתמונה בראש הבלוג. הריקודים, כמו הריצה, זו המדיטציה הכי טובה שהייתה לי. הכי קרוב שיש לצעידה דרך השער של עיקום התודעה.

בהמשך הסופ"ש יצאנו להסתובב ברחבי העיר, קנינו אוכל בדוכני רחוב (המנצח כרגע - חתיכות מנגו חצי בשל עם לימון ומלח). באחד הרחובות חלפה על פנינו משפחה ושמענו את הילדה אומרת: אולה אמיגו ונותנת כיף לעופרי. לקח רגע לעכל, הסתובבנו - זו ילדה מהגן של עופרי... מתחילים להרגיש בבית. היום, אחת הילדות בגן אמרה לגננת אחרי קבלת שבת

llegado un nuevo compañero que habla en el idioma del Shabat

יש לנו חבר חדש בגן שמדבר את שפת השבת - כמה מתיקות

לקחתי את מתי ומיכאל לשיעור ניסיון בקבוצת כדורסל מקומית. הרמה הייתה נמוכה יחסית לישראל אבל היה כיף לראות אותם שוב רצים על המגרש. אחרי האימון הם החליטו שלא רוצים להירשם לקבוצה. אמרו שבגלל הרמה הנמוכה, אבל לדעתי הם ציפו שהקבוצה תגרום להם  "להרגיש בבית" אבל מה שהיה עבורם עוגן בבית הוא כאן התמודדות גדולה מידי כרגע. שוב חמיצות קלה.

חשי חגג יום הולדת. החבר הכי קרוב, והעוגן שלי ביום-יום בשנים האחרונות, שסופר יחד איתי את הימים עד שנחזור. כבר שנים אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע - שני בערב אצלי, ארוחת ערב, מעשנים, מדברים, שש בש, מנגנים בגיטרה-פסנתר. ושישי בצהריים אצלו, כולל תנומה על הספה. אז השבוע הרמנו כוסית בשיחת וידאו. חמוץ מתוק

לאור אחותי נולד בן. אתמול "הייני" בברית. בשיחת וידאו כמובן... בתאל האחיינית החמודה שלי טיילה עם הטלפון, הראתה לנו את שולחן האוכל, את הברית ועברה בין המוזמנים לעשות לנו מינגלינג. שוב חמוץ מתוק

באותו הבוקר ביקרנו בבית הכנסת של הקהילה, בכל זאת בית ספר יהודי (וחברות בקהילה נותנת 15% הנחה בבית הספר..). אז פעם בחודש הם מארגנים לכל הילדים היהודים תפילה וארוחת בוקר בבית הכנסת. תכננתי להוריד את הילדים בבית הכנסת ולחזור הביתה, אבל כשכבר הגעתי לא היה לי נעים ללכת, אז נשארתי לתפילה. במהלכה מתי ואני מצאנו את עצמנו עולים לתורה.. מברכים על הקריאה בספר התורה ומקבלים ברכה מהגבאי:

"...מי שברך את אברהם, יצחק ויעקב... יברך את מטיאס בן תומאס בן ויקטור"

בערב ביקרנו בחווה של חבר לעבודה של יואלה. הוא קולומביאני לשעבר בן 60+ שגר כבר שלושים שנה בקוסטה ריקה. כימאי פלסטיק שעבד בקימברלי קלארק המון שנים ובהדרגה נכנס לנושא הקיימות. לפני כמה שנים עזב והתחיל להתעסק במגוון ביולוגי ושיקום קרקע. עד לפני שפגשתי אותו הוא היה העובד הזה שיואלה מספרת שלא ממש עושה שום דבר בפרויקט, והאוניברסיטה שמלווה את הפרויקט מנסה לדחוף בכוח לתקציב. הוא כתב לה לפני שבוע שהוא מגיע לביקור מולדת בחווה של ההורים שלו וישמח אם נבוא לבקר אותו עם הילדים. דווקא האיש שיואלה מנסה להוציא מהפרויקט בקוסטה ריקה גר חצי שעה מאיתנו בקולומביה. אין ברירה, חייבים להגיע לביקור נימוסין. דמיינתי תרח זקן ולא מודע לעצמו שהולך להראות לנו חווה מתפוררת, יציע לנו להישאר לארוחת ערב ושלא יהיה לנו נעים להגיד לא. פגשנו אדם מרשים, איש שיחה בעל סיפור חיים מרתק, איש חם שרק רצה להכניס אורחים. קיבלנו סיור בחווה היפיפה שאבא שלו בנה לפני חמישים שנה כבית נופש ועכשיו אחיו מגדל בה בקר וחזירים. הוא סיפר לנו והראה לנו בשטח את שיטות המרעה (שהחברה של יואלה מוכרת) והסביר על ההשפעה של שינויי האקלים על הקרקע. אחרי שראינו את אורח החיים הנפלא של הפרות בחווה, הוא לקח אותנו לדיר ואמר - זה החלק הפחות יפה בחווה. החיים של החזירים פחות פסטורליים. נולדים, אוכלים בלי הפסקה, לא יוצאים מהמכלאה שלהם אף פעם, עד שכעבור כמה חודשים הופכים לבשר. אני השתכנעתי, רק פרה מעכשיו (בכל זאת בית ספר יהודי). פגשנו את ההורים שלו בני ה-93 ואכלנו ארוחת ערב קלילה וטעימה. הפתעה טובה וסיומת מוצלחת לשבוע.

סאגת חשבון הבנק הגיעה לסיומה ברגע זה ממש, ועם סיומה אולי נזכה לעבור דירה סוף סוף. תקציר הפרקים הקודמים: כדי לשכור בית צריך חשבון בנק, בשביל חשבון בנק צריך תעודת זהות. אז לפני שבועיים הצלחנו לקבל תעודת זהות, שבוע שעבר הצלחנו לפתוח חשבון בנק וכבר שבוע אנחנו מחכים שהבנק יסכים לקבל את הכסף שלנו מישראל - כדברי הפקיד בבנק: ישראל מדינה מסוכנת, אסור לנו לקבל כסף שמגיע משם. אחרי אין סוף מיילים, התכתבויות ווטסאפ, קריסה של אתר הבנק ליומיים, לפני שעה הנציג מהתמיכה של הבנק הודיע שביצע את ההעברה והיא תגיע בשעה הקרובה. התיישבתי לכתוב את הבלוג ועכשיו עברה שעה, אז בדקתי, וברגע זה ממש הכסף נכנס, אנחנו מיליונרים.. 52 מיליון פסו מופקדים לנו בחשבון. אני רץ לבצע העברה לבעל הבית, אולי עוד נספיק לעבור דירה בסופ"ש

....

כעבור 4 שעות מייאשות בבנק, הכסף לבעל הבית עבר ואם ירצה השם, נעבור דירה ביום שלישי.

צ'ק ליסט: סוכר - מרמה פה ושם, אבל עדיין 95% פחות מבישראל. לא מעשן. 

סיכום ריצה:

קוסטה ריקה - 57 ק"מ

קולומביה - 18 ק"מ

בינתיים קוסטה ריקה מנצחת בגדול. קשה לצאת לרוץ פה - קר, עליות, אין שבילים - רק כבישים ראשיים. אבל תיכף יגיעו הריצות באגם.

נתראה בשבוע הבא