שבוע 4: הסיפור שלא היה

עוד שבוע עבר. עוד ים, בריכה, גלישה, רביצה, שלשולים והקאות בסבב. שבוע רגיל. בשיחת משפחה של שבוע שעבר הודעתי שהחל מהשבוע מתחילים ללמוד. כל יום דף חשבון, שלוש פעמים בשבוע שיעור ספרדית בזום עם מליסה מבוגוטה ופעם בשבוע משימת כתיבה. חוץ מזה הם קוראים בלי סוף בכל רגע פנוי, אז מהכיוון הזה מסודרים. משום מה ההנחיה הדרקונית הזו עברה בקלות ללא התנגדות. מתי עוד ניסה להתגונן בקול רפה - "אבל אנחנו בחופשה", מלמלתי משהו על זה שאנחנו כבר נכנסים לשגרה ושעה ביום למידה לא תפריע לאף אחד בגלישה, בריכה, רביצה שלו וזה עבד. שברים, משוואות, שיעורים עם מליסה החמודה ואפילו יומן חדש שמיכאל התחיל. הבעיה היחידה היא שאני צריך לעשות הכל - לכתוב את דפי התרגילים, לשבת עם מיכאל בשיעורים כי הוא לגמרי אבוד עם האנגלית וכישורי המחשב שקיבל באורים, וגם לבדוק ולתקן את הטקסטים. חשבתי שזה יכניס סדר, לא עוד מטלות... זכרונות מתקופת הקורונה..

החלטתי לצאת לריצה ארוכה ורגועה. חיפשתי פלייליסט רגוע שיאט לי את הקצב. הלכתי על ערן צור - טעות איומה. רץ בשמש ב-30 מעלות כשהפליי ליסט בחר דווקא את כל שירי הזימה של ערן צור ברצף. אי אפשר לעצור, אם עוצרים אי אפשר לחזור לרוץ בחום הזה. טוטו כבר חצי מעולף. חייבים להגיע לפחות עד הנחל כדי שטוטו יוכל להתקרר. אחרי ארבעים דקות הגיע סוף סוף שיר טוב:     בואו נעשה את הרושם     שלמרות הקושי

אין לנו עניין באושר       ונראה מה ייצא

...ונצוף על המים      עצובים אך עדיין

צעירים ותמימים     בינתיים

כמה דקות לאחר מכן הגענו לנחל ועצרנו לרבוץ. טוטו במים ואני קיבלתי את השיר המושלם להוריד את הדופק - לילות של ירח מלא בגרסה הזו.

אחרי שבשבוע שעבר הפציעה מנעה ממני לגלוש, השבוע הייתי נחוש. הפצע עדיין כואב, שוב נפתח ושוב חזר לדמם בפעם השלישית בגלל מכה קטנה שקיבלתי מהמקרר. אבל החלטתי לנסות בכל זאת. הכרחתי את יואלה לבוא איתי והלכנו לשיעור עם פבלו. היתה חוויה מדהימה. אחרי חצי שעה התחיל לכאוב לי הגב ומתי, שהתנדב לשמור על עופרי, התחלף איתי בשמחה. מצחיק להסתכל על תמונות הגלישה שלי בהשוואה לתמונות של הילדים - כל כך הרבה פחות סטייל. ניצחון הנעורים. יואלה לעומת זאת מככבת.

אתמול עברנו לבקתה קטנה, חמש דקות הליכה מחוף ים חצי-פרטי, באמצע שמורת טבע. לכאורה חמש דקות בקו אווירי מהעיר שהיינו בה עד אתמול, אבל יש נחל שמפריד אותנו מהעיר והנסיעה מחוץ לשמורה לוקחת ארבעים דקות. אומרים שיש מונית-סירה בדולר לאדם, עוד לא ניסינו, וזה נשמע קצת מוזר - שום דבר פה לא עולה דולר. אפילו הטיפ לשומר הפיקטיבי על הרכב הוא 6 דולר (בכל פינה עומד לו שומר שכזה בחליפה זוהרת, עושה כאילו הוא מכוון אותך לחניה עם מלא חשיבות עצמית). בכל מקרה, שכרנו 2 גלשנים לסוף שבוע ולא מתכוונים לצאת מפה בימים הקרובים 

ביום ראשון יואלה נוסעת לסיבוב הופעות בקולומביה - שבועיים פגישות בבוגוטה, קאלי וקרטחנה. אז רגע לפני, התפנתה לטור אורח.

סוכר וזה - צ'ק. (אגב, רק לשם הדיוק, את הליטר קולה ביום שהייתי שותה בארץ החליף ליטר בירה ביום)

נתראה בשבוע הבא

הסיפור שלא היה/ יואלה

״מותק, מצאתי לנו מסיבה״

״וואו! איך הצלחת?״

״זה היה לא פשוט, אבל היתה לי הרבה נחישות. אפילו נרשמתי לאינסטגרם בשביל זה. ג'נגל רייב. נראה שווה… נשים את עופרי לישון ונשאיר אותם לבד, יהיה בסדר״

בלעתי רוק….כל מיני תרחישי אימים חלפו אבל שחררתי אותם.

״משהו אחד שלא אמרתי, זה שעה וחצי נסיעה מפה״

העיניים נפערו, הבטן התהפכה. די, יהיה בסדר. הרפתקאה זוגית לפנים. הילדים גדולים, יסתדרו.

״שעה ארבעים וחמש ליתר דיוק״ …

״כדאי לקנות כרטיסים מראש. שלא נעשה את כל המסע ונסתבך״

״נכון, הנה האתר לקנייה, זה 10 דולר, רק צריך להכניס פרטים ולהזמין.״

בעוד ההזמנה מתבצעת, נגמר הזמן שהוקצה לסשן והכל מתאפס.

״אולי נקשיב לפלייליסטים של הדיג'יי - נוודא ששווה את המבצע הזה?״

״כן, רעיון טוב. צריך איזו בקרת איכות על המסיבה…״

שמענו כמה טרקים, דווקא חמוד. לא נראה שיש פה עילה לביטול. מה, באמת ניסע? לא נחנו צהריים, היה יום קשוח עם אירוע של הזמנה כפולה לשבוע באייר בי-אנד-בי שלא ניתן לביטול (!) ומצב הרוח בקרשים…. כדי לרומם את האווירה דחפתי שנצא לים למרות שידעתי שזה ההפך ממה שצריך לעשות כדי שנגיע למסיבה.

הגלים, החול והשקיעה עשו את שלהם. המשכנו לארוחת ערב במבשלת בירה חמודה. הגענו חזרה דשנים וחצי שיכורים. ב 21:00 הילדים ואני מקולחים, עופרי ישן.

״למה לא התקלחת כבר?״

״הנה עכשיו. למה הפיג׳מה?״ 

ישר הבנתי את הרמז הבוטה.״לא פיג׳מה. אנחנו נוסעים?״

״לא ברור. נראה כבר לא הגיוני״

כעבור 5 דקות מקלחת, הצצה קטנה לסלון. גוף שרוע וישן. ברור, למה ציפיתי. כעס התמלא בי, כמה התאמצתי למצוא את המסיבה הזו, כמה נחישות היתה לי שניסע. נשכבתי עם הטלפון ונתתי לתסכול לשטוף אותי עד שנרדמתי.

״אמא אתם נוסעים למסיבה?״

״לא יודעת תכף אדבר עם אבא.

״אבא אתם נוסעים למסיבה

״לא יודע תכף אדבר עם אמא״

אמא, אבא ישן

אבא, אמא ישנה

///////////////////

"יאללה מותק, יוצאים. אין מצב שמפספסים את זה. יש קפה לדרך, מכנסיים והולכים."

 כל הדרך בשיחה אינסופית על הצעד הבא מפה, מתי הויזה, מתי הדירה, מה יהיה הערב שלנו, מתי הילדים יתחילו ביה״ס. הרגיש כמו חצי מהזמן. הגענו לעיירת חוף קטנה וצבעונית, מאטים את האוטו ופותחים חלונות לתת לבאסים ברקע לשטוף אותנו.

 ״הנה מותק, אפשר לחנות כאן״

״יאללה נכנסים״

תערובת מוזרה של אמריקאים ומקומיים, חצי מהם לבושים לנשף סיום, החצי השני כמעט עירומים. ״שטויות שאנחנו לא לבושים לארוע, זה סתם בראש שלנו, כולם פה זרים״

״מעניין מה לוקחים פה?״

״קוק בטח, זמין…״

מחזיקים ידיים וחוצים את הקצה האחורי של הרחבה. המוסיקה מעולה, הכי ג׳ונגל שיש.לוקחים דרינק קטן ומתחילים לרקוד.. מהר מאוד מרגישים חלק מהג׳ונגל הזה. אין הרבה אנשים אבל ממש לא אכפת לנו, איזה כיףףףףףף. ביט עגול, מלא חיות ושכבות.

״מתי התקשר״

״מה קרה?״

״עופרי הקיא במיטה שלנו״

״סעמקקק״

״הוא אומר שהוא כבר נרדם חזרה אבל מבקש שנחזור כי הוא לא יודע איך לנקות את המיטה וזה מסריח״

״נו שיגלגל אותו לצד השני ויוריד את הסדין והמגן״

״ ואז הוא יעשה פיפי על המזרון בלי מגן?״

״יאללה שיסתדרו עוד קצת״

״נגיע חזרה עוד שעתיים גם אם נצא עכשיו״

״נו, עוד שעתיים זה כבר לא יהיה רלוונטי״

משכנו עוד טרק וחצי והמצפון העיק. 

״עוד הודעה ממתי, יש לו עכביש ענק בחדר״

״טוב אוף. יאללה״

להבדיל, הדרך חזור הרגישה כמו לאילת…. כל אחד מנקר בתורו. אסור להרדם! עוצרים לקולה, פיפי, דלק. 4 בבוקר הגענו הביתה. שבורים אך מרוצים. מורידים את המצעים בחדר המסריח מקיא ופיפי, פותחים ספה בסלון. נשיקה, חיוך ״איזה כיף שנסענו! לא האמנתי שזה יקרה״