שבוע 3: שיגרה זה רע ?

השבוע חזרנו לצפון. התמקמנו כשעה נסיעה מליבריה (שם ממוקם המשרד של יואלה). והפעם בית נופש עם בריכה, בכפר קטן 20 דקות הליכה מהים. יואלה התחילה לעבוד, לרוב בזום ולפעמים נוסעת למשרד. אנחנו נכנסנו לשיגרת ים-בריכה ואני קיבלתי הצצה לחיים העתידיים של שגרה עם הילדים, כשיואלה עובדת. אבל אני מקדים את המאוחר. השבוע התחיל בשישי שעבר כשעוד היינו במנואל אנטוניו. התחלתי לשים לב לכמה פנוי נהייתי. רוחב הפס גדל מ-0 ל-100. זה בולט קודם כל בפניות שלי לספורט - כמה היה קשה לי לצאת לריצה בישראל וכמה קל פה. אבל גם בדברים קטנים, לקרוא ספר, לדאוג לעצמי לאוזניות וסנדלים, להשתמש בחוט דנטלי.. מעבר לפניות, התחלתי להרגיש מחסור בעשייה. הידיים שלי ממש ביקשו ממני לעבוד. אז נסעתי לעיר הקרובה לשופינג פרנזי עם מתי - חולה השופינג שלנו ועם עופרי שצריך תעסוקה. לעצמי חיפשתי סכין גילוף. יבול הקניות היה מוצלח מאוד, אבל הסכין היחידה שמצאתי היתה סכין צעצוע מעוטרת לתיירים עם להב קהה. הסתפקתי במה שיש. בערב הגענו למסעדה מפורסמת שבמרכזה עומד מטוס אמיתי עם סיפור מעניין. יואלה ניסתה להכריח את מתי ללא הצלחה לקרוא את ההסבר באנגלית. בתוך המטוס מוצגות עשרות עבודות עץ של אמן הבית - פסל עץ שעובד שם כבר שמונה שנים. יואלה הציעה שאנסה לפגוש אותו אבל אני הייתי סקפטי (עוד מאירופה). אפגוש אותו ואז מה ? אספר לו שגם אני עובד בעץ ? יואלה התעקשה וביררה, ולמחרת בבוקר הגענו לפגוש אותו. דיברנו קרוב לשעה. חוויאר-אוסקר סיפר לי על עצמו, איך בעקבות אירוע לב נפלט משוק העבודה וכשרצה לחזור כבר לא הצליח למצוא עבודה, התגלגל לעבודה בעץ ומאז כבר 8 שנים עובד ויוצר במסעדה, אוסף עצים (דריפט ווד) בים, בנחלים וביערות, ויוצר מהם חיות ודמויות. הראתי לו תמונות של הסדנא ושל העבודות שלי ושל תלמידים. היה פשוט מקסים ומעורר השראה. קניתי ממנו שתי עבודות ונפרדנו בהתרגשות משותפת. איזה מזל שיש את יואלה! הגענו הביתה בערב ואני, מלא השראה, הלכתי לחפש ענף ברחוב. מצאתי והתחלתי לגלף פרצוף על הענף עם הסכין העלובה שלי. אחרי בערך שעה עבודה - תנועה לא טובה וחתך עמוק בפרק אצבע יד שמאל. מלא דם, נסענו למוקד. 4 תפרים וזריקת טטנוס. היד התנפחה כמו בלון, כואב ומגביל את התנועה. אתמול בערב אחרי שבוע הורדתי את התפרים והפצע שוב נפתח. בקיצור לא כיף. אבל גם לא סוף העולם, המשכנו בענייננו.

למחרת יצאנו לדרך צפונה. הגענו בלילות הקדושים למשפט הבא: "חכמה. הקדש עצמך לקריאות ממרומים" התחלנו להתפלסף - מה החכמה שהגישו לי עם הפציעה: אולי שעם כל הכבוד להיי שהיינו בו, צפויים עוד הרבה קשיים ומשברים. אולי דרך לגלות ששכחנו לחדש את הביטוח ויצאנו בזול עם נזק של 500 דולר בלבד. אני הייתי בחיפוש אחר המשמעות. וכנראה שכשמחפשים מוצאים את המשמעות גם בדברים שבד"כ הייתי מזלזל בהם. נסענו באוטו בדרך צפונה - כ-6 שעות נסיעה. אמרתי שמגיע לי קצת סוכר מנחם לאור הנסיבות ושהכי בא לי גלידה גולדה. אחרי כמה דקות ראינו שלט גלידה ליד מרכז מסחרי מטופח. רציתי לעצור, אבל חלפנו על פניו במהירות וכבר ויתרתי. חשבתי לעצמי שאולי המשמעות מחכה לי שם ובעודי מהרהר יואלה שאלה: רוצה לחזור לשם? עניתי מיד שכן, המשמעות והגלידה מחכות לי שם. עצרתי והסתובבתי. ירדנו מהאוטו, במרכז המתחם מדשאה גדולה ובמרכזה עומד מטוס!! הם הלכו לסיבוב עם טוטו, ואני התחלתי להסתובב בחיפוש אחר גלידה ומשמעות. אחרי כמה דקות הליכה נתקלתי בעמוד מתכת רחב שעליו טקסט באנגלית. התחלתי לקרוא. טקסט מאוד יפה:

you will touch many lives, if only for brief moments and you will know the unrest in each life you touch

to you Sagittarius, I grant the gift of infinite abundance so that you can spread it widely enough to reach every corner of darkness, bringing light to it.

וואוו, מצאתי. אבל מה זה סגיטריוס ? מרים קצת את הראש לחלק העליון של העמוד - זה מזל קשת. רגע, אני מזל קשת. איך זה יכול להיות שאני הולך לחפש משמעות ונתקל בעמוד עם כתובת כזו של המזל שלי. חזרתי ליואלה בהתרגשות וסיפרתי לה. חייכה ואמרה שאם זה נותן לי משמעות אז מעולה (אני הייתי יורד עליה בזלזול והתנשאות אם זה היה הפוך). בכל מקרה, סיכמנו שזאת בדיוק מנת הסוכר שהייתי זקוק לה... ויתרנו על הגלידה.

הגענו לבית החדש ונכנסנו לשיגרת ים-בריכה. טיולים על החוף וריצות. הייתה לי את הריצה הכי טובה עד כה. לרוב ריצה דורשת ממני מאמץ מנטלי - הגוף לא ממש רוצה, אבל הראש אומר לו לצאת לדרך, להמשיך, לא לוותר. ובסוף הריצה זה כמובן שווה את זה. מידי פעם מגיעה ריצה שהרגליים מובילות אותך. מן מתנה שכזו של הגוף שרק רוצה לצאת, להגביר מהירות, להמשיך לנצח והראש ממתן. רצתי מהבית עד חוף הים, על החול, עד סוף החוף, טיפסתי על גבעה, עברתי לחוף הבא, ועוד אחד, על הסלעים בתוך המים... רק אני טוטו והצלילים - ברי סחרוף לפנים: הדרך עודנה נפקחת לאופק... מצפים עוד לך עובר אורח...בקרוב המציאות... כולנו עבדים של מישהו... אל תחפש רחוק, תישאר קרוב, כי ככה זה לאהוב את עצמך, לא מול המראה, תיכנס לתוך, כן זה יכול להאיר אותך.

נזכרתי במנטרה שלי ושל שאולי כשטיילנו בדרום אמריקה - הדברים הטובים באמת הם בחינם. נאמרה בזמנו על כמה כסף מוציאים במהלך טיול עבור אטרקציות טובות יותר או פחות, כדי לחוות, להרגיש. אבל בסוף החוויות המשמעותיות ביותר הן אלו היום יומיות שמגיעות במקרה.

שילמנו 300 דולר לשיט קייאקים בנחל במנואל אנטוניו - שעתיים של חיפוש אחר חיות - גוש שחור בגדה שהמדריך טוען שהוא נחש מגולגל, כתם אפור שמתגרד על צמרת עץ רחוקה שהמדריך התלהב בטירוף כי עצלנים ישנים 18 שעות ביום ואנחנו זכינו לראות אותו מתגרד, כמה קופים מקפצים בין העצים. בין לבין מתי מתלונן שהוא שונא את הקיאק, אנחנו מתלוננים על מיכאל שעושה יותר מידי רעש עם המשוטים. בקיצור, שווה כל רגע.

רגע אחר כך, בחנייה - עצלן על עץ מעל האוטו, בדרך הביתה - עשרות קופים רצים על חוטי טלפון. אחד קטנטן כזה, שעדיין לא למד לשמור על שיווי משקל, בחוף הים - איגואנות מתרוצצות סביבנו.

אתמול מתי ומיכאל גלשו באמת, עם מדריך. סוף סוף הצדיקו את הכינוי שהודבק להם בילדות - גולשים (עם הדגש על הגימל). עופרי עוד לא יודע לשחות אבל עף על הגל עם הבוגי שלו. אני קצת מקנא, אבל בעיקר מפרגן! אולי הפציעה תעבור בקרוב וגם אני אלמד.

יש עוד מלא, אבל מרגיש שחפרתי הרבה יותר מידי הפעם. אולי פעם הבאה טור אורח/ת

ריצות, סוכר, עישון וכו' - צ'ק, ספר וחצי צ'ק, מלא ריבים באוטו - צ'ק, אתגר חריף - צ'ק

נתראה בשבוע הבא.