שבוע 2: טבע טבע תרדוף

יום שישי הגיע ונראה שעבר הרבה יותר משבוע, הרבה יותר קרוב לנצח. עברנו ממוד של עוזבים למוד של טיול. זו היתה התוכנית, אבל לא באמת היתה תוכנית אז התחלנו לחפש אטרקציות. קשה לי להאמין שהייתי מגיע לפה אי פעם לטיול משפחתי ככה סתם. אם כן סביר להניח שהייתי מתאכזב. אווירה מאוד אמריקאית, אטרקציות מהונדסות היטב, מחירים בשמיים ואוכל חלש מאוד. אבל בקונטקסט שלנו, של המתנה לרילוקיישן, חוויות הטבע מרשימות. מאוד מהר מצאתי את עצמי רודף אחרי תמונות של נשרים (שנפוצים כמו יונים בארץ), פרחים, קופים או סתם תמונות נוף. שזה הזוי כי אני שונא לצלם (וגם די גרוע בזה).

הגענו לבית חדש במתחם דירות נופש ירוק ולח, רחוק מהמולת האמריקאים (שמסתבר שעבורם קוסטה ריקה היא כמו קפיצה לאילת). המתחם היה מאוד מקומי. השכן שלי, אלכסנדר, אימץ אותנו והרעיף עלינו מתנות. נתן לי טמלאס שאישתו הכינה (מן מלית בצק תירס ובשר עטוף בעלה בננה), שייק מפרי עלום וכל מה שחשב שאנחנו צריכים. כל פעם קרא לי מעבר לגדר החיה והעביר אלי. ביום האחרון שלנו שם הוא העביר סולם לשטח שלנו, קטף לי קוקוסים ולימד אותי לפתוח קוקוס עם מצ'טה. בהיעדר מילים, הודתי לו בדרך הכי אנתרופוסופית שיכולתי וציירתי לו ציור.

טיילנו ביערות גשם קסומים. חצינו עירומים ורטובים גשרים תלויים ואני התמודדתי עם פחד הגבהים בגבורה. בנסיעות מפארק לפארק עברנו ביערות אין סופיים, וכל פינה עלובה בדרך יכולה להיחשב פנינת טבע בישראל. מה שגרם לי לפקפק בהיגיון העסקי של החברה של יואלה: לשתול עצים בקוסטה ריקה ? אולי פשוט נמכור קרח לאסקימוסים.. בכל זאת התחממות גלובאלית, בטח להם הקרח הכי חסר.

לפני שנעבור לשיר השבוע, ציטוט כועס של עופרי משיר השבוע שעבר: כל פעם שאני מבקש שייק אתה אומר שייק קבב

יואלה ואני התחלנו מסע רוחני בעקבות 12 הלילות הקדושים, קוראים טקסט יומי ומנסים להתכוונן אליו. איך שהוא המסע הפיסי כל יום מזמן בדיוק מה שהטקסט דורש מאיתנו. שיחות ארוכות על השנה האחרונה שהיתה מטורפת לשנינו ובכלל הדברים שעברנו בשנים האחרונות והובילו אותנו  לאיפה שאנחנו עכשיו. תודה לאיה שהניחה לנו ביד את השיר הזה של אביתר בנאי והזכירה לנו את כוחן של המילים:

משנה לשנה מעונה לעונה אני מתקלף

אני סוף אני אינסוף בשחקים בתהום

נשמה בגוף

נסענו 5 שעות דרומה בעקבות ההמלצה של אמנון והגענו למנואל אנטוניו - חוף גולשים מהמם צמוד לשמורת טבע. כדי להגיע לחוף צועדים ביער קופי קפוצ'ין. הגענו בערב ולראשונה אכלנו ארוחת ערב טעימה במסעדה איטלקית. גבינת מוצרלה, פרושוטו, פסטה מעולה. איזה כיף.

בלילה חלמתי על בית הספר והתעוררתי עצוב. נתתי לדמעות קצת לזרום, שמתי מוזיקה ברמקול ולאט לאט התחלתי לרקוד במטבח. מיכאל זרק לי מבטים מזועזעים. יואלה היתה עסוקה במיילים מהעבודה ובמיני התקף חרדה מהתפקיד החדש, כשאשליית החופש מתנפצת לה והיא חוזרת לקרקע המציאות. עופרי הצטרף אלי לריקוד בהתלהבות, אחריו מתי בהיסוס ואז יואלה  נטשה את המחשב והצטרפה. מיכאל נשאר המום. משם היום רק הלך ועלה. הלכנו לחוף יפיפה, גלשנו. טוב נו, לא ממש גלשנו, אבל היה גלשן לידנו. מיכאל היחיד שהצליח ממש לעמוד עליו ואפילו להתקדם כמה מטרים. חזרנו הביתה אחרי השקיעה הלומים, שבורים, שרוטים, שרופים ומאושרים. מתי אפילו אמר: אבא אני אוהב אותך. מה עוד אפשר לבקש.

שבוע נוסף בלי סוכר - צ'ק, ארוחות בוקר של אורז עם שעועית - צ'ק, 3 ריצות בוקר כולל אחת משפחתית - צ'ק, כבר שבועיים לא מעשן - צ'ק, פוסט לשבת - צ'ק

נתראה בשבוע הבא