פְּרִידָה?

זה היה זה.

אחרי 15 ימים טובים הגענו לבורדו. זו הייתה הפלגה חלקה מאוד. חלקית יותר טמבל.

ביליתי את הקטע האחרון ב-Chief Mate Watch. אז מ 4 בבוקר עד 8 בבוקר. אחרי שישה שבועות במשמר הכלבים, המעבר היה קצת קשה עבורי. הייתי בתחנה עם אותם אנשים במשך שישה שבועות.
בהתחלה מצאתי את התחנה החדשה שלי מטורפת, פשוט כי אף אחד לא דיבר והיו הרבה פטפוטים על ספינות ושייט. לא תמיד מעצבן אותי עכשיו. גם בהתחשב בכך שאני על ספינה כבר שלושה חודשים. יש לי תחומי עניין אחרים.

ב-10 הימים הראשונים נהיה קר יותר ורטוב יותר. היה לנו גם טיול ערפל לזמן מה. זה כל כך מטורף לא לראות כלום. ואז אולי יש מכמורת. הם אף פעם לא על האקטיס. ה-Ectis הוא משהו כמו ה-Navi שגם מציג ספינות על המפה. ספינות מכמורת דגים לעתים קרובות היכן שאסור להן. אז לפעמים היינו צריכים לחפש את השומרים. אז מצפים לקשת בערפל.

לילה אחד ליוויתי את אליס לתצפית. הרבה ערפל. שוחח קצת ותהיה חברה. ובכן, איך אני אמור להסביר את זה? פתאום הייתה חיה, אני לא יודע, באורך שמונה מטרים. שמתפתל במים כמו נחש וממש ליד הספינה. מפחיד אתה שואל את עצמך אם זה יכול להיות מסוכן. וגם איזה סוג של יצור זה צריך להיות. אז נחשי ים, או כך לפחות היו אמונות טפלות.
מסתבר שזה היה דולפין די רגיל. למה הוא נראה כל כך גדול? בגלל הפלנקטון הפלורסנטי. עם רדת החשיכה הותיר הדולפין שובל שזוהר לנצח, כך שהוא נראה גדול ממדים לרגע קצר.
היה נחמד מאוד לראות את הדולפין מסתובב, לפעמים קופץ מהמים ואז עוד שניים שבאים ושוחים באופן סינכרוני. תמיד עם שבילים ארוכים של פלנקטון זוהר. קסם אמיתי.

בימים האחרונים מלווים אותנו הרבה בדולפינים.

כשלעצמו, מפרץ ביסקאיה הוא אחד מאזורי השיט המסוכנים ביותר. גלים של 8-10 מטר, גאות ענקית והוא משתטח במהירות. הכל מתיש.
לאלו מכם שעוקבים אחר מיקום הספינה, לקחנו פנייה רחבה מאוד. ככלל, ישנו אזור גדול מאוד של לחץ גבוה מעל האוקיינוס האטלנטי. בשל הכוחות הצנטריפוגליים, מסת האוויר זורמים בכיוון השעון מאזור הלחץ הגבוה הזה. אנו משתמשים ברוח כדי להגיע לאיים הקריביים ולהפליג חזרה לאירופה דרך הצפון. אזור הלחץ הגבוה הזה לא היה איפה שהוא צריך להיות. הקשת בה נסענו צפונה מתארת את הקשת סביב אזור לחץ גבוה. נו טוב. אז הרוח הגיעה מהיבשת. בהתאם לכך, לא היו תנאי מזג אוויר קיצוניים כגון גלים של 8 מטר. היו לנו ים רגועים מאוד.

מה שהיה לנו זה טמפרטורות נמוכות. אני חושב שהכי מגניב היה 7.5 מעלות. לא נעים לקום. רק חיבוק עוזר.

אבל למען האמת, בלי המעקף הזה או הים השקט הזה לא הייתי יכול לבלות את הימים האחרונים על הספינה עם האנשים.

כתבתי על הרצון לחשוב על המבנים ההיררכיים בספינה.

למזלנו לא נתקלנו בתנאי מזג אוויר קיצוניים. אבל חשבתי, בהיותי על ספינה כל כך גדולה עם מלחים כל כך מנוסים, זה יהיה הרגע המתאים לראות אם הקפטן, המפקד היחיד, הגיוני כל כך.
ובכן לא היה. עדיין יש לי כמה "תובנות".

אין לי שאיפה קטנה להיות קפטן. לא השעועית.

מצב הספינה ובכך שימור הפלוגה וחיי כל אדם על הסיפון נתון בידיו של רב החובל. כמובן שיש קצינים לקחת על עצמם משימות. אבל בסופו של דבר, כל האחריות מונחת על כתפיו של אדם בודד.
מצטער אבל אני מרחם עליך.
אני לא אומר שאני יודע איך לעשות יותר טוב. אבל במוסדות דמוקרטיים או במדינה כמו ה-FRG יש משהו כמו "הפרדת רשויות", כי "הישות ההגיונית" קיבלה שאנשים טועים. ובכן, זה כנראה שונה שם בחוץ.

בלי חרא כמובן שיכולתי להפליג הלאה. בגלל האנשים. נהניתי מכל יום שנמשך זמן רב יותר.

הייתי מאוד נוסטלגי מההתחלה. התחלתי להתגעגע לאנשים. לחשוב על זה אחר כך. פחות התמקדתי בשייט או משהו. התמקדתי הרבה באנשים.
שוב מדברים עם כולם ארוכות וקשות על מה שעלול לבוא ומה היה ומה היה לנו. ביליתי הרבה זמן בתחנות אחרות. במיוחד עם האנשים מהמשמר של הקפטן. יכולתי לקשקש שם. לא על ספינות.
למעשה, גם נהניתי לראות את חילופי המשמר, שלא הייתי חלק ממנה. שוב תעמוד מהצד. כולם עדיין כאן על הספינה.

דיברנו הרבה על המעבר הראשון. מטנריף למארי-גלנטה. זה נראה לפני שנים וזה כבר היה לפני חודשיים טובים. אבל זה רק חודשיים. כל כך הרבה קרה. אנחנו כ-shipmates באמת חווינו הרבה. בילינו הרבה זמן ביחד.

אני אוהב שייט. אני חושב שהפרויקט מאוד חשוב. אבל במשך שלושת החודשים האלה תמיד שאבתי מהם האנשים על הספינה. כל כך הרבה שיחות יפות ואינטימיות. כולנו הכרנו היטב. ישן באותו חדר למעלה משלושה חודשים. היו בעיות אחד עם השני ואחד עם השני. עבור חלקם אני די בטוח שהם לא יהיו מוכרים מקודם.

וזה לעולם לא ישוב להיות אותו הדבר. רבים עלו על הספינה כי הם מאמינים בפרויקט הזה. כל העניין היה לעתים קרובות יחד עם הרצון לחצות את האוקיינוס האטלנטי. איש לא עסק כאן בעבודה משמימה, עבור הרוב זו הייתה דרך חיים חדשה. חלקנו נמצאים בסיכון לשחיקה או שרק סיימו את התיכון, אחרים נמצאים באמצע עבודה, אחרים עזבו את העבודה. לעולם לא אפליג שוב עם צוות שהיה כל כך אינטימי, כל כך אוהב, כל כך קשוב ועוזר אחד לשני כמו כאן. כנראה. יש תחלופה גדולה של אנשים על ספינות מפרש. גם בטיול שלנו חלק עזבו.
מה שחוויתי כאן עם האנשים. זה הרבה.
איך הכרתי פה אנשים
זה הרבה.

ועל כך אני מאוד אסיר תודה.
איך נפרדנו?

לוח הזמנים היה מאוד צפוף. עגנו ביום שישי. בשבת בבוקר עלינו לעזוב את הספינה.

זו הייתה ההכרזה. אוף.

הפקנו את המיטב.

גם הים השקט עזר מאוד להיפרד לאט.
ביום חמישי עגנו בשפך השפך. עקב הגאות יש זמני עגינה ספציפיים.
ביום שישי נסענו במנוע לרציף. 7 שעות טובות. השמש זרחה. הג'ירון היה רגוע מאוד. נעשו הכנות לקראת ההשקה. מי שרצה יוכל לעלות שוב על ההגה. ישבתי רוב הזמן בשמש ופטפטתי. לארוז דברים. הגעתי כמו שצריך.
ובכן, עגנו בשעה 21:00, זה לקח רק 5 דקות.
ואז זה באמת התחיל. עגינה בירות ויין כולם מתחבקים ומברכים. פעמיים אטלנטי. וואו
אני לא זוכר איך זה התחיל, אבל בשלב מסוים הייתה מוזיקה בגלריה. וזה הרגיש כאילו כולם בחדר הזה רקדו. שוב כל השירים ששמענו במשך 3 החודשים, שוב כל השירים שבהם עולות כל כך הרבה אסוציאציות. לאחר מכן החלפתי שמירה כך שעדיין היו לי שעתיים להתפכח. כמובן שעדיין היו לנו שומרי נמל. עם טווח גאות ושפל של 5 מטרים זה גם די חשוב. אבל רצפת המטבח הייתה כמו קדירה, כולם רקעו שוב את הקיטור.

למחרת בבוקר הוצאנו את האלכוהול מהארונית, אספנו כרטיסי נסיעות וחיסונים, חתמנו את תעודת השירות ונפרדנו לשלום.
9923 מיילים ימיים. כמעט ארבעה חודשים.
יש לי כבר את עשרת אלפים חח.
איזו נסיעה.
היינו חמישה בחדר אכסניה. לא היינו רגילים לזה אחרת.
ערב אחרון בברים ופאבים. חקור קצת בורדו. לעזאזל העיר הזאת יפה.
ובכן, יותר ויותר אנשים עוזבים לאט לאט. יש פחות ופחות בבורדו. ובסופו של דבר גם אני עזבתי.
פרידות אף פעם לא קל. זה די בסדר. הכל נעשה שוב.
זה לא היה הכי נעים להתמודד עם קורונה ומה שאפשר, מה אני רוצה וכאלה. אבל יש חדשות.
אני ממשיך להפליג. לא מבורדו. אבל מטנריף.
זה גם קצת מהתשובה הזו שחיכיתי לה.
זה יהיה סופר מוזר להפליג בספינה הזו עם אנשים אחרים.
אז זה ימשיך בקרוב.

וזה יהיה בסדר. אבל אני מפליג מעל לא לטוס אני אתגעגע לאנשים, הצוות הראשון שלי לספינה.