Yogyakarta - Regenzeit, Paste Borobudur ו-Prambanan

חזרנו לאינדונזיה ופתאום חזרנו לעונה הגשומה. יוגיאקרטה מקדמת את פנינו עם שמיים מעוננים והרבה גשם, לפעמים גשם, לפעמים טפטוף, אבל איכשהו תמיד יורד קצת גשם. אחרי שראיתי כמעט שום דבר מלבד שמיים כחולים ושמש בחודשיים האחרונים, זה ממש מוריד אותנו ולמעשה יש לנו קצת געגועים הביתה! אבל החדשות הטובות הן שאלנה שוב בריאה, סוף סוף! ציפינו ליוגיאקרטה, כי קראנו במדריך הטיולים שזו אמורה להיות הבירה התרבותית של ג'אווה, עם הרבה אמנות ובתי קפה קטנים ונחמדים, עיר אוניברסיטאית עם הרבה צעירים. אבל כשאנחנו מחפשים את הכשרון הזה בעיר, אנחנו לא מוצאים משהו מושך במיוחד. אנחנו לא רק רואים את זה? האם יש לנו באג נסיעות? המחסור לכאורה במקומות מעניינים ותשתיות תיירותיות מעייף אותנו. לפעמים קשה למצוא את האיזון הנכון בין "החיים האמיתיים של המקומיים" ל"תשתית התיירות" - אם יש יותר מדי תיירות, אתה יכול בקלות להרגיש שאתה באיזה דיסנילנד, אם יש מעט מדי, אולי לפעמים להרגיש אבוד זר. מיוגיאקרטה אנו עורכים שני טיולים למקדשים עתיקים, כלומר ל"בורובדור" ול"פרמבנן". מקדש בורובודור ידוע ונאמר שכדאי לראות אותו, אבל בהשוואה למה שראינו באנגקור וואט, המקדש הזה לא מוציא את דעתנו. כמובן שיש לומר כי מעונן מאוד ואיננו יכולים באמת ליהנות מהמיקום המוגבה של המקדש, ממנו ניתן היה לראות את הטבע היפה ובמזג אוויר טוב גם את הר הגעש Merapi. מה שאנחנו עושים במקדש מעל הכל: אינספור תמונות עם המקומיים!

אנחנו אוהבים יותר את מקדש פרמבנן, אם כי מפורסם בספר ההדרכה כהרבה פחות מרהיב (עולם הפוך...מי כותב ספרי הדרכה?). עם חולצת הטריקו החדשה של אלנה עם פסים אדומים ולבנים אנחנו מצלמים תמונות מצחיקות של "איפה וולטר" ונהנים מהמקדשים הגדולים.

כאשר אנו רוצים לארגן את המסע הלאה להר הגעש ברומו באותו יום, אנו מקבלים הלם כאשר מלון ב-Vukan כותב את הדברים הבאים במייל התשובה לבקשת ההזמנה שלנו: "אנו מצטערים ליידע אותך כי אזור ברומו יהיה סגור לרגל Nyepi-day מה-7-8 במרץ." - מה? Nyepi הוא החג ההינדי הבאלינזי הגבוה ביותר, כביכול ראש השנה הבאלינזי. ביום זה, "יום השקט", יש קיפאון מוחלט מעל באלי, כולל סגירת שדה התעופה ועוצר לכל האנשים. אבל אנחנו לא בבאלי! לא היינו מודעים לכך שיש אזורים במזרח ג'אווה שבהם חיים מיעוטים הינדיים. אפילו צוות המלון ביוגיאקרטה מופתע ומלא אמון כשאנחנו שואלים אותם, אבל זה נכון. אז נחכה עוד יום. בערב אנחנו משתתפים בהופעה של Wayang Kulit, תיאטרון צללים ג'אוני המספר סיפורים מהמיתולוגיה ההינדית, בביצוע בובות צללים מעור מפורטות להפליא. אנחנו מגיעים להופעה הרבה יותר מדי מוקדם, אבל כבר מכניסים אותנו ומשלמים את דמי הכניסה הנמוכים מאוד של שווה ערך ל-CHF 1.50 ומתמקמים בקדמת הבמה, שעליה הרבה מכשירים והמסך, עם שתי מנורות מלפנים , מוגדרים. אז אנחנו יושבים שם ומחכים עד שפתאום מבינים שאנחנו יושבים בצד הלא נכון של הבמה ואז מחליפים צד, מה שכמובן רק מציג את המסך.

לאט לאט מתחילים הנגנים והבובות, בסך הכל 18 (!) אנשים, לנגן את מוזיקת ה"גמלן" שלהם. ובכן, איך צריך לתאר את זה... בהתחלה זה נשמע כאילו כולם בודקים את הכלים שלהם, או כאילו נתת לכיתה בבית ספר יסודי כמה קסילופונים, גונגים ותופים וכולם מנגנים משהו בבת אחת. זו מוזיקת גיימלן - אם אפשר להיכנס אליה, המוזיקה מרובדת, כמעט מהפנטת ומעניינת. אלנה יכולה להיות מעורבת יותר מקלאודיו, בוא נגיד את זה ככה. הסיפור שמושמע מתואר בגיליון התוכנית שלנו, אבל למרבה הצער יש כבר כל כך הרבה טקסט ג'אווה (כמובן שאנחנו לא מבינים כלום) בחצי השעה הראשונה בלי שהדמויות זזו או המוזיקה התנגנה, עד שלא יכולנו לא לעזור לעצמנו לזרוק יותר ויותר מבטים שואלים מרגע לרגע. אבל אנחנו המאזינים היחידים! כשבאים עוד ארבעה אנשים ומתיישבים באמצע ההופעה, אנחנו מנצלים את ההזדמנות ואני כל כך מרחם על הנגנים ויוצא מהחדר דרך הדלת הצידית/האחורית. האם אנחנו פלישתים תרבותיים (ההופעה הייתה נמשכת שעתיים)? למחרת אנחנו תוהים אם לפחות שאר הצופים נשארו עד הסוף (בתקווה).

ואז מתישהו הזמן ביוגיה נגמר ואנחנו שמחים להמשיך ברכבת, כי סוף סוף נוכל לנסוע להר הגעש Bromo.